נדיה כהן אלמנתו של אלי כהן ז"ל: "אף פעם לא קברתי את בעלי - אני חולמת שלפחות בקבורה נהיה ביחד"

"בואו. אני לוקחת אוויר ואפשר לעלות למעלה". נדיה כהן בת ה-89 מובילה אותנו ביראת קודש אל הקומה העליונה במוזיאון לזכר בעלה, אלי כהן. רעד קטן תופס את רגליה כשהיא מגיעה לכניסה. כאן, במבנה ששימש פעם כעיריית הרצליה, פרושים חייה וחיי בעלה. "האיש שלנו בדמשק", כינו את אלי כהן, המרגל הישראלי שהוצא להורג בסוריה במאי 1965, ועד היום לא הובא לקבורה באדמת ישראל. אלי של ישראל, אלי של המוסד, אלי של נדיה.

ועכשיו, 59 שנה אחרי הוצאתו להורג, הפיכה בסוריה. בלב של משפחת כהן התקווה שוב עולה. "בכל פעם כשמזכירים את סוריה, ולא משנה אם מישהו סתם מספר שהוא נולד בסוריה, אני חוזרת לאחור", קולה שקט. "אף פעם לא איבדתי את התקווה שיביאו את אלי הביתה. במיוחד עכשיו - יש תקווה שלא תמיד הזדמנה לנו. וזה מחזיר אותי אל נדיה הצעירה, שנפרדת מבעלה ומגדלת את התינוקות בבית, ומתגעגעת".

בדומה לבני משפחות החטופים, להבדיל, נדיה מחכה. במהלך השנים, תספר ברעד, היו מעט מאוד הזדמנויות להוציא את עצמותיו של אלי מסוריה. ובכל חצי הזדמנות כזו, הנשמה שלה נדרכת. "אני עדיין מצפה שיביאו את הגופה שלו. אני מדברת על גופה כי אני יודעת שיש גופה. אבל במקביל, אני מאוד רוצה לדבר איתו. לספר לו כמה הוא חסר. וכמה שקשה עכשיו. לא ציפינו שיהיו עוד משפחות כאלה.

"סופי, הבת שלנו, מדברת מאוד יפה בעצרות. היא מגיעה מרקע כואב, ורוצה לעשות דברים כדי לשנות את המציאות. אני תומכת בה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מחוץ לדבר הזה. אני לא צריכה עוד צער.  אני רוצה שכל החטופים יחזרו ושיביאו את המתים לקבורה כאן. שכולם יזכרו שאנחנו עם אחד".

"התחלתי להבין שמשהו אחר קורה"

כאשר התחילה ההפיכה בסוריה, סיפרו לה שיש ניסיונות נוספים להביא את גופתו של בעלה לישראל, אל קבר כבוד. ונדיה בת ה-89 מצפה. רהוטה, חריפה, כואבת את הגעגוע ואת החוסר של בעלה, מתנחמת בשלושת ילדיהם, סופי (64) אירית (62) ושי (60), ששת הנכדים וחמשת הנינים.

בינתיים היא כאן במוזיאון, עוברת דרך תחנות חייה וחייו של אלי שלה. הקירות מקושטים בסגנון דמשקאי המזכיר את סגנון חייו של אלי בסוריה, ובין המוצגים נמצאים שאריות חייהם. שעון יד של אלי שחולץ במבצע של המוסד בשנת 2017, מכונת תפירה שקנה לה וניסה ללמדה לתפור, ואפילו התפילין שלו, שלצידו תמונתו מבר המצווה. הדמיון בינו לבין שי, הבן שהספיק להכיר חודשים ספורים, זועק לשמיים. "הוא אפילו מזכיר אותו בתנועות הגוף, בטון הדיבור", נדיה מתמוגגת.

בארון אחר, תעודת הנישואים שלה ושל אלי. אוגוסט 1959, שני צעירים מחייכים בתמונה. נדיה מסתכלת על הצילומים מרחוק בערגה. "היו לו המון בדיחות. כשהכרנו הוא היה פקיד במשביר, שהיה הולך עם חליפה אפורה. אבל אלי היה משתעמם מעבודות פקידות, זה היה די הגיוני שיבחר לעשות משהו אחר. בהתחלה גם אני לא ידעתי שהוא עובד במוסד. עם השנים כשהגיעו כל מיני חבילות, הייתי פותחת אותן ומתחילה לשאול שאלות.

"אני זוכרת איך יום אחד הערתי את תשומת ליבה של אמא שלו שהניב הערבי שלו השתנה ממצרי לסורי. הוא רחץ כלים, עם הגב לאמא שלו ואלי, וכשהערתי לאמא שלו הוא קפא. לא הגיב. אחר כך ראיתי כל מיני מכתבים ומתנות, והתחלתי להבין שמשהו אחר קורה".

אלי, היא מספרת, היה נוסע לסוריה לתקופות ארוכות של כמה חודשים, וחוזר לשבוע שבועיים הביתה. אל הילדות, אל אשתו הצעירה, אל הבית בישראל. בית שלא באמת הכיר. "אלי היה חוזר מאושר הביתה, אבל לא באמת היה פנוי לבית. הילדים היו שומעים שיש אבא, אבל אבא לא נמצא. ואז הוא היה מגיע לשבוע שבועיים, מנסה להשלים את החסר איתם. מספר סיפורים, מקלח, עושה קסמים כדי שיזכרו אותו. שי כמעט ולא הכיר אותו. הבנות עוד היו קצת יותר גדולות, אבל עד שהן היו מתרגלות אליו הוא כבר היה צריך לצאת, ואז היה שבר גדול. הן לא היו מפסיקות לבכות, ואני הייתי צריכה לנחם אותן כשלי יש קרע בנשמה.

"הייתי כל הזמן כמו חיה מתה. גם אחרי מותו. אני מחייכת, ומתקדמת בחיים, אבל החוסר שלי ושל הילדים שלי קיים כל הזמן. אתם מכירים את אלי כהן הגיבור, אבל אני מכירה את האיש עם האישיות הכובשת עם החיוך הגדול ושמחת החיים הבלתי נדלית. היו לו המון כישרונות, ולכן התאים להישאר כזו תקופה ארוכה בסוריה. ועד היום הוא חסר לי. בדברים הפשוטים, של בעל ואישה, שמתעניין מה אכלת, מה שתית, שמשתפים אחד את השני באירועי היום יום.

"כשהוא היה בא הביתה הוא היה רוצה להישאר בבית, לספוג את הבית ואת הילדות. ואני רציתי לצאת החוצה. להרגיש שאני מטיילת בחוץ עם בעלי. אבל כשהוא היה בא הביתה אפילו לא היה לנו זמן להתווכח, כי הוא טיפל בילדים ואחר כך רץ לעבודה. אבל הוא היה מאושר. הוא הרגיש שהוא מצא את הייעוד שלו. הוא האמין מאוד בארגון".  

בשנים הראשונות היה לה המון כעס על המוסד, ששלח אותו לנסיעה האחרונה למרות הסכנה הגדולה לחייו. היא עוד זוכרת את הפרידה האחרונה ההיא, כשיצא מפתח הדלת, והיא העיזה לבכות בפניו. שניהם, היא אומרת בדיעבד, הרגישו שזו הפעם האחרונה בה יפגשו.

חודשים לאחר אותה פרידה, "האיש שלנו בדמשק" נתפס ונתלה בכיכר העיר. מקום קבורתו עוד לא נמצא, ובמשך 59 שנים נדיה מקווה שיחזירו את עצמותיו לישראל. "שום דבר לא יכול לפצות אותי על מה שקרה לו, ושום דבר לא יכול לתת לי נחמה. היו תקופות שבהן במוסד לא הסכימו לדבר עליו אפילו. אבל כשהסיפור של אלי התפרסם, קיבלנו תמיכה גדולה מהעם. התחילו לקרוא לרחובות על שמו. לכיכרות. בתי כנסת. הילדים שלי גדלו בלי אבא, אבל עם המון גאווה".

"הבנתי שאני חייבת להקים מוזיאון לזכרו"

עטופה בכאב, נדיה אספה כל פיסת נייר הקשורה לבעלה. כל תעודת הוקרה, כל פריט מידע. "גרנו בתחילה בבת-ים, וכשעזבתי את בת-ים אל רמת גן היו לי ארבעה ארגזים עם מסמכים וציוד ממנו. את רמת גן עזבתי עם שמונה ארגזים, והבנתי שאני חייבת להקים מוזיאון לזכרו. לשים את כל החפצים והזיכרונות במוסד לזכרו. שידעו עליו הכל. והצלחנו".

מוזיאון אלי כהן נפתח לפני כשנתיים בהרצליה, במבנה שהיה בית הספר הראשון של העיר ובתמיכת ראש העיר דאז, משה פדלון, וכיום בתמיכה מלאה של ראש העיר הנוכחי יריב פישר ומכובדים נוספים. "אני מוקירה אותם, זו גאוות העיר", נדיה נרגשת.  

ב-6 בדצמבר ציינו במשפחה 100 שנה להיוולדו של אלי. עכשיו נדיה עובדת על ברכות מראשי הערים וראש המוסד, אותן היא מתכננת לתלות במוזיאון לצד תמונתו. "התפקיד הזה עשה לו טוב. מילא אותו. הוא היה טיפוס חכם ומוכשר. ומגיע לו כבוד גדול על כל מה שעשה. כבוד ותמיכה כמו שמשפחות החטופים מקבלות היום מעם". 

כשאני שואלת בזהירות אם יצרה קשר עם משפחות החטופים, היא עוצמת עיניה. "יש לי צמרמורת רק כשאני חושבת על התמיכה הגדולה שמשפחות החטופים מקבלות מהעם. זה מגיע להן. אבל לי קשה להיות איתן בקשר אישי. יש לי הרבה מרירות בתוך הנפש. אני לא בטוחה שאני זו שיכולה לנחם את בני המשפחות, כשלמקרה שלי בכלל אין סוף. אף פעם לא הפסקתי להאמין שיביאו אותו. הרי אני מעולם לא קברתי את בעלי. לא היינו ביחד בחיים, ואני חולמת לפני מותי שלפחות בקבורה נהיה ביחד. כי זה לא פייר. אני בודדה בחיי ובודדה במותי. אבל לעולם לא אאבד את התקווה".