אחי הקטן אביתר מציין את יום הולדתו ה-24 ב-28 בדצמבר. יום הולדתו העברי חל בנר שמיני של חנוכה, ב' בטבת. כולי תקווה שיחגוג אותו איתנו בבית, מוקף באוהביו שמחכים לו בקוצר רוח. אבל תחושת הפחד שחלילה זה לא יקרה, מציפה אותי.
430 ימים חלפו מאז נחטף מהנובה. 430 ימים שבהם אביתר "בילה" במנהרות הטרור של חמאס, ללא כל קשר לעולם החיצון. 430 ימים שאני לא מצליח לעכל את המציאות.
לאחרונה חזרו לדבר על עסקה - הפעם על "מתווה הומניטרי", משהו שנשמע טוב על הנייר אבל בפועל משאיר את אביתר ועוד רבים כמותו בסוף הרשימה. "פעימות הומניטריות", אומרים. ואני אומר: הכל הומניטרי. אין דבר כזה פעימה אחת "הומניטרית" והשאר לא.
מקבלי ההחלטות חייבים להבין את זה, וגם עם ישראל. אסור לנו להסכים לתרחישים שמדברים על השארת צעירים וחיילים בסוף. אנחנו לא חלקים בפאזל שאפשר להפריד. יש 100 חטופים, וכמו בסיפור אגדה אירוני במיוחד, הם מכל הקשת הישראלית. כולנו גוף אחד - משפחות החטופים, משפחות שכולות, החטופים עצמם ועם ישראל.
המשפחות במלכוד
כיום, אנחנו המשפחות מוצאות עצמנו במלכוד. ברור שכל חטוף שחוזר הוא עולם ומלואו, אבל אם העסקה לא כוללת את כולם - אביתר ועוד רבים עלולים להישאר שם. בסרטונים האחרונים ששחרר חמאס ראינו בדיוק מי "יישאר לסוף": הגברים הצעירים.
זו מניפולציה כואבת ומבלבלת, אבל גם מסר ברור לנו: אסור לנו להסכים להרים ידיים עד שאחרון החטופים שב.
זו קריאת השכמה לכל עם ישראל, לכל חלק בעם קריאה שונה. למפגינים: אם חמאס מדברים על חשיבות ההפגנות בסרטונים - כנראה הפגנות לא מועילות לנו. כדאי לכם לחשוב על אסטרטגיה חדשה.
לתומכי הממשלה: אנחנו בתקופה שהמציאות המזרח-תיכונית משתנה במהירות: החיסולים בצמרת ארגוני הטרור והפלתם לקרשים, הסכם בצפון, נפילתו של אסד, והתבטאויות כמו זו של טראמפ, שמדברות על לחץ גדול יותר על חמאס ואיראן. כל הכוכבים מתיישרים ומצביעים על כיוון אחד, ואם נשתמש בסמנטיקה של ראש הממשלה: "בשלה העת לעסקה". זה הזמן לתת גב לממשלה ולקרוא להסכם אחראי תחום בזמן שיביא את חטופינו הביתה, עד האחרון שבהם, יחד עם הסדרת הביטחון. כל זאת, גם במחיר של הפסקה דה-פקטו של הלחימה. תקראו לזה "הפסקת אש" או "הסדרה". איך שאתם רוצים.
אסור לשכוח את הבהילות. החטופים סובלים לחץ פיזי ונפשי, בצורה שאי אפשר לדמיין. לכן הפעילות שלנו חייבת להיות נחושה, אבל גם חכמה. אנחנו נמדדים עכשיו לא רק כמשפחות חטופים אלא כעם. ההיסטוריה תזכור איך עמדנו בניסיון הזה.
רק כשכולם יחזרו, נוכל לצמוח מחדש. רק אז נוכל באמת לחגוג ימי הולדת, להתאחד ולהתחיל לרפא את הנפש. עד אז, נמשיך להיות גוף אחד - חזק, עיקש ומלא תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו