נתניהו - השב את כולם, בפעימה אחת

אחרי ארבעה חודשים של דממת אלחוט, כשכל הדוברים הרשמיים חזרו על המנטרה ש"אין עם מי לדבר", שאין עם מי לנהל משא ומתן, נמצאו לפתע הגורמים שאיתם אפשר לדבר.

"בשלו התנאים" או אולי החלו "חגיגות ההכתרה" של הנשיא הנכנס טראמפ, ואלה מפיחות רוח חיים בתהליך שגווע. בשבועיים האחרונים כלי תקשורת ודוברים רשמיים אינם חדלים לדבר על עסקה נרקמת. רכבת המשא ומתן שוב צופרת ליציאה לדרך, וכולם נקראים לעלות.

ואצלנו? האינסטינקטים, תחושות הבטן, החשיבה הלוגית, זועקים לא לעלות על רכבת ההרים. אנחנו כבר צרובי ניסיונות. הרי כבר עלינו וירדנו מאלה הקרונות, בחודש מארס, ושוב במאי, ושוב באוגוסט, ומאז השתרר שקט מקפיא. גמרנו אומר - לא עולים עוד על הרכבת, מחכים עד שנראה את שגיא שלנו בג'יפ הלבן, חוזר הביתה. ובכל זאת ולמרות כל אלה, מצוות הלב, זעקת המצפון, האהבה, מורים לנו לעלות שוב, לדחוף את הרכבת במו ידינו, לתת לה את ברכת הדרך, את כל הכוח הנדרש, כדי שתעשה דרכה עד לתחנה הסופית, שתשיב את כולם הביתה.

זה הציווי שלנו, המשפחות, לדחוף בכל הכוח, לא לתת לה לרכבת לרדת מהפסים, כמו שקרה בעבר. חובתנו לזעוק שוב ושוב ומעל כל במה את זעקת החטופים - המעטים שתחינתם נשמעת בסרטונים ששוחררו לצפייה והרבים שגורלם לא ידוע, שיושבים באפלה הגדולה שאופפת גם אותנו ב־14 החודשים שחלפו.

כבר אז, ב־7 באוקטובר, ידענו שאנחנו יוצאים למסע ארוך. שגיא שלנו בן 36, ומייד הבנו שהוא לא יהיה בין ראשוני המשוחררים. ועם זאת, דבר לא הכין אותנו למסע ארוך ומייסר כל כך. שחר מזל, בתו של שגיא, נולדה חודשיים לאחר שנחטף מביתו. התינוקת המקסימה הזאת מציינת השבוע שנה ראשונה לחייה, שנה שלמה בלי אבא מלווה, מחבק ומגונן.

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא". זוהי אינה קלישאה, זהו ערך יסוד שבו דבקו עמנו ומדינתנו מאז ומעולם. אנחנו יודעים שהחטופים כולם, ובהם שגיא ושאר הצעירים והצעירות, כבר אינם יכולים לחכות, הסכנה לחייהם מיידית ומוחשית. חייבים להשיבם הביתה עכשיו, ולא אף רגע מאוחר יותר.

אני פונה מכאן לראש הממשלה, לאדם בנימין נתניהו: השב לנו את כולם, בפעימה אחת. רק כך נוכל להתחיל בתהליך ריפוי לפדויי השבי, לבני המשפחות ולעם ישראל כולו.

הכותבת היא דודתו של החטוף שגיא דקל חן