סיוטים בלילה וחרדות: הקושי הנפשי של הילדים ששוחררו מעזה רק מחריף

שנה מאז העסקה הראשונה והיחידה לשחרור החטופים, ומצבם של המשוחררים, בפרט ילדים, רק נהיה יותר מורכב ויותר חמור. כך עולה מדוח תמונת מצב שחיברו ארבע פסיכולוגיות ממטה משפחות החטופים ומארגון המטפלים והמטפלות FLM - FIRST LINE MEDICINE שהתנדבו לתת טיפולים נפשיים מאז 7 באוקטובר 2023, ובפרט למשפחות החטופים ולחטופים.

במלאת שנה לעסקה סיכמו המטפלות את ניסיונן בטיפול בילדים המשוחררים מהשבי, ניסיון שאין לו תקדים עולמי, וחיברו מסמך המלצות למקבלי החלטות שעיקרו הצורך בטיפול נפשי במימון המדינה מצד מומחים לטיפול בטראומה. 35 ילדים ובני נוער עד גיל 18 חזרו מהשבי בעזה. שניים, האחים אריאל וכפיר ביבס, עדיין שם.

רגשות אשם

החוקרות ציינו שהילדים סבלו מריבוי ביטויים פיזיים של מצוקה רגשית, כמו כאבי בטן, כאבי ראש ועוד, סף תסכול נמוך, רגשות אשם עזים ביחס לחטופים שנותרו מאחור, בעיקר כאשר מדובר בהורה, חרדה משמיעת השפה הערבית, ועוד.

לערעור הנפשי הטראומטי הזה התווסף בלבול נוסף, נוכח העובדה כי במקרים רבים המחבלים גם שמרו עליהם והגנו עליהם בשבי, בעוד ההפגזות של צה"ל נחוו כסכנת מוות תמידית. בנוסף, הילדים שטופלו חווים קריסת אמון בעולם המבוגרים.

"החשבון הקשה ביותר הוא עם הטובים שכשלו. יש הסבר למה חמאס רעים. אבל למה צה"ל לא בא להציל ולמה הממשלה לא משחררת... זה מבלבל אותם בין טוב לרע", מסבירה פרופ' עפרית שפירא־ברמן מהאוניברסיטה העברית ואחת המטפלות בחטופים ובבני המשפחות.

"לחלק מהשומרים היו רגעי חסד - הם הביאו לילדים דפים וצבעים, הביאו שוקולד. הם לא היו מפלצות, וקשה לילדים להחזיק את זה. ההפרדה בין טובים לרעים נותנת לנו תחושה שנוכל להגן מהרעים. צריך לבנות אצלם אמון אחרי שהוא נשבר וזה קשה.

"יש לילדים קושי לחזור ללימודים, קשיי ריכוז. הנזק הכי חמור שאנחנו רואות וחוששות מפניו זה השבר באמון מול עולם המבוגרים - הצבא, המדינה, אמא ואבא - שפשוט כשלו. מנקודת מבט של ילד - כל המבוגרים כשלו בשמירה עליהם. הם גם שהו בשבי 24/7 עם מבוגרים שגם נשברו ובכו והתאבלו והיו אחוזי פחד מוות. זה נותן וייתן את אותותיו לאורך זמן".

מאופוריה למחנק

קושי נוסף שמתארת פרופ' שפירא־ברמן קשור לעובדה שהחטופים הפכו בעל־כורחם ל"מפורסמים". "הימים הראשונים לחזרה והחודש הראשון היתה בהם הרבה מאוד אופוריה ותחושת הקלה אדירה, והמעטפת היתה חמה ואפילו חונקת, אך עם הזמן המעטפת יותר חונקת. העובדה שהם הפכו לסלבס מקשה. אנשים ניגשים, מחבקים ושואלים שאלות חסרות טקט. ניגשים לנערות ושואלים אם נפגעו מינית ואם נתנו להן תחבושות כשהיו במחזור. שאלות לא פשוטות". עוד ציינה כי "חלק מהמשפחות לא עמדו בטראומה והתפרקו. לצערי זה לא אירוע נדיר".

אבל הקושי שעלה בקרב כל המטופלים קשור לרגשות אשם כלפי החטופים שנותרו בעזה - הורים או חברים לקהילה. "אין חטוף שלא מדבר על זה. הם לא יכולים להתחיל להחלים כל עוד יש חטופים בעזה. רגשות האשם, הסביבה שמגויסת להמשך המאבק וגם יגון שאופף את כל הסביבה - זו סיטואציה מאוד קשה. לאלו שחזרו אחרי חודשיים יש סיכוי לא רע להשתקם ולחזור ליהנות, לעבוד ולהיות יצירתיים. לאלו שיחזרו עכשיו זה יהיה יותר מורכב. תנאי הכרחי שהחטופים יחזרו. בלי זה לא יוכלו לסמוך על המדינה".

החוקרות - פרופ' עפרית שפירא־ברמן, פרופ' מירב רוט, איריס גבריאלי־רחבי מארגון FLM וממטה החטופים וד"ר דנה מור ממטה משפחות החטופים - ממליצות למקבלי ההחלטות כי המדינה תמשיך לממן טיפול נפשי לכלל החטופים ששבו, ובפרט לילדים.

טיפול מלא - רק לאחר שיבת כולם

"השלכות השבי מתגלות ככל שהזמן עובר. את 'ירח הדבש' האופורי, עם השיבה ארצה, מחליפים במרוצת השבועות הראשונים שלל תסמינים שאם לא יטופלו כראוי יובילו להפרעות פוסט־טראומטיות חמורות אשר עלולות לפגוע בתפקודם של השבים".

הן ממליצות שיתאפשר למשפחות השבים (ילדים ומבוגרים) לבחור את המקום שבו יטופלו ואת המטפל הטוב ביותר עבורן. עוד ציינו שהמטפלים צריכים להיות בעלי הכשרה לטיפול בטראומה מורכבת והכרחי לאפשר להם גם טיפול במערכת הפרטית, כדי להבטיח יציבות, פרטיות וסודיות. ובכל מקרה, המערך הציבורי לטיפול בחטופים צריך לכלול מטפלים בכירים שמיומנים בטיפול בטראומה.

עוד ציינו לגבי בני משפחות החטופים שטרם שבו, כי הם "אינם פנויים לעשות טיפול כהלכתו, כל זמן שאהובי ליבם חטופים בעזה. כמי שמטפלות בבני המשפחות, אנו יודעות להעיד כי הטיפול הינו תמיכתי במהותו ונועד לסייע לבני המשפחה להחזיק מעמד ולהמשיך להילחם, כראות עיניהם. רק לאחר שבן המשפחה שב מן השבי, יכולים בני המשפחה להתחיל את תהליך ההחלמה שלהם, בעזרת הטיפול".

המטפלות מתריעות שחלק מהילדים לא טופלו עם חזרתם ואינם מטופלים נפשית גם כיום. בין הסיבות לכך - מערכת משפחתית לא קיימת, בשל הורים שנרצחו, מצב הפליטות שנכפה עליהם, ואף חוסר התאמה של המטפלים. "במקרים רבים מסרבים הילדים להיות בטיפול, משום שאין ביכולתם (עדיין) לגעת בטראומה שעברו. הדבר נכון בעיקר לגבי ילדים אשר הותירו מאחור הורה חטוף בעזה".