להקל על 70 לבבות שבורים של אימהות שכולות: "זה אי של הצלת נפש"

מלון אוריינט בירושלים, בשבוע שעבר. קבוצת נשים עסוקה בפעילויות יוגה, סדנאות יצירה, שחייה בבריכה, שיחות נפש ואוכל טוב. לצופים מהצד, הסצנה עשויה להזכיר נופש רגיל בין חברות - אבל דבר אינו שגרתי במפגש המרגש הזה, שהורכב מ־70 לבבות שבורים של אימהות ששכלו את ילדיהן בשנה האחרונה.

בין משתתפות המפגש, שאותו הפיקה קרן קובי מנדל, היתה יסמין אבוקסיס, קרמיקאית מירושלים שאיבדה את בנה הבכור, סמ"ר אביתר אוחיון אבוקסיס ז"ל, בקרבות 7 באוקטובר, ביום האחרון של שירותו הצבאי. היא מספרת על ילד יפה תואר שהיה רגיש לאחר ולחלש. באותו בוקר שבת, כשהקפיצו גם את בתה המג"בניקית, אביתר לא ענה לשיחות, אבל המפקד שלו הרגיע שהוא בסדר.

"אני, מצידי, כבר התחלתי עם קריאת תהילים, דמעות והרגשה לא טובה", משחזרת יסמין. "נעתי בין הפכים, מפחדת לקוות לשווא. בשני בבוקר עוד קמתי עם תקווה מטורפת, נסעתי לקבר רחל, התפללתי, שמעתי שירים של בשורות טובות. הייתי חצי משוגעת. רק בשני בערב קיבלנו את הבשורה המרה. הסערה הזאת קורעת.

"כשהודיעו לי, אני זוכרת את הזעקה שלי. ואחריה היה שקט. מאותו הרגע הייתי בתוך האבל וידעתי שכבר אין מה לעשות. משהו בידיעה הזאת הרגיע אותי בקשר לאביתר, כי הוא הרוג מלכות והוא יישב ליד כיסא הכבוד, בלי כאבים".

היום יסמין מצליחה לחייך לפעמים. היא מספרת איך אספה את עצמה אחרי חודש וחזרה לעבודה, כי כאם יחידנית יש לה אחריות לפרנס את ששת ילדיה. "בבית ניסיתי לטפל בעצמי, אבל אני מרגישה שלא ממש קיבלתי מהגורמים הממסדיים את התמיכה שהייתי זקוקה לה. נתתי ילד לצבא, והוא הלך, אבל הדרך שבה התנהלו מולי לא היתה ראויה. בכלל, יש לי תחושה שערך החיים בעם ישראל ירד מאוד".

"למלא את הכלי באהבה"

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הכפילה קרן קובי מנדל את פעילותה. יותר מ־1,000 משפחות שכולות משתתפות לאורך השנה בפעילויות שהיא יוזמת, ובין היתר היא גם מפעילה קייטנות לאחים שכולים - שגם ילדיה של יסמין השתתפו בהן.

מפגשי הקרן נועדו לסייע לבני המשפחות לעבור תהליך של עיבוד הכאב וליווי רגשי, ביחד עם קבוצה של שותפים למעגל השכול. הקרן נקראת על שמו של קובי מנדל ז"ל, שנרצח ב־2001 בנחל תקוע, כשהיה בן 13. אליענה מנדל, אחותו, מכהנת כמנכ"לית הקרן.

"מטרת הנופש היא לאפשר לאימהות השכולות להתרכז בעצמן במשך יומיים, עם קהילה משלהן", מסבירה מנדל. "יומיים של פינוק, רוגע ותחושת ביחד. זאת הזדמנות בשבילן להרגיש שיש להן תמיכה, ולמלא את הכלי שלהן באהבה. הנשים מקבלות כוח להמשך, מכירות חברות חדשות ועוברות תהליך של ריפוי".

יסמין מסכימה: "יש בארגון הזה משהו אחר. במפגשים יש אמת ופשטות מלב אל לב, בלי אג'נדות. אמא שכולה כואבת אחת שרוצה לעשות טוב לאמא אחרת. אולי משום שמשפחת מנדל חוותה את השכול בעצמה, היא יודעת מה אנחנו צריכות".

יסמין טוענת שהמפגשים סייעו לה לשאת את הניגודים בחייה אחרי האובדן. "מצד אחד, אנחנו מחזיקות משהו אחר וכבד ושונה - אבל מצד שני אני גם מאפשרת לעצמי ליהנות ולשמוח לצד הכאב. פגשתי כאן מישהי שעשתה ספורט בפעם הראשונה מאז שבנה נפל. יש נשים שלא הרשו לעצמן להאזין למוזיקה עד עכשיו, והיתה אמא שיצאה מהמיטה לראשונה. הסתכלתי עליה מהצד וראיתי שמשהו נפתח בה.

"עצם ההזמנה ל'ריטריט אימהות שכולות' כבר פתחה לי את הצ'אקרות. זה מקור כוח עצום. לקחת יומיים בלי הפרעות חיצוניות במקום המפנק הזה, שלא הייתי מגיעה אליו לבד. אני מרגישה יקרת ערך, לא אמא שכולה מסכנה. קמתי הבוקר בלי כאבי רגליים, עם איזו נחת, וזה בזכות המרחב הבטוח, הנעים והמפנק שיש כאן. זה אי של הצלת נפש".

"חלק מהדרך לגאולה"

סמל אריאל אליהו ז"ל מהיישוב מצפה יריחו היה בן 22 בנופלו בשבת השחורה. הוא היה בכור לשישה אחים. לאמו, עידית, יש גומות חן ועיניים תמימות, והיא אומרת משפטים ציוניים שמזכירים נשכחות. היא מדברת על אריאל שלה בהתלהבות, מספרת על פאות הלחיים הארוכות שהיו לו ועל החברים המגוונים שבהם הוא תמיד היה מוקף.

בנה הקטן של עידית הוא רק בן שנה וחצי, עדיין יונק, והיא מעידה שהיה לה קשה לעזוב אותו ולצאת לנופש בירושלים. "בעלי שכנע אותי, ואני שמחה שבאתי. יש כאן משהו אחר. אני אדם שכל הזמן עושה - ופתאום יש כאן נחת. אני יכולה להישאר ככה שבוע, לדבר במשך שעות עם כולן, כי גם בלי להסביר כלום - הן מבינות אותי. לכל אמא כאן יש את הכאב האישי שלה, אבל כולנו חולקות משהו משותף. אפשר להגיד כאן כל דבר, יש לגיטימציה לכל. הפעילויות של קרן מנדל פשוט מדויקות".

עידית מספרת שלפני נפילתו של אריאל היא היתה אישה שלא ידעה איך להרפות, לעצור או לבקש סיוע. "עכשיו אני עוזבת הכל בשביל להתמלא, אני נטענת. יש כאן הרגשה שכולם יוצאים מגדרם כדי לעשות לי טוב. שזה לא הכאב שלי לבד, אלא זה הכאב של כולן".

אריאל שירת רק חצי שנה לפני שנהרג. הוא סיים הכשרה מבצעית - ומייד ירד לתפוס קו מול עזה. בשמחת תורה, בכוננות עם שחר, הוא עמד ליד הטנק והתפלל, וכשהחלו האזעקות הוא שעט עם הטנק לעבר הגדר הפרוצה. הוא וחבריו חיסלו מחבלים ליד פרצה אחת והמשיכו הלאה. בפרצה השנייה הם הרגו מחבלים שהספיקו להתקדם ליער בארי.

בשלב זה שב הטנק אל הפרצה הראשונה, שם נפגע מטיל - ואריאל נהרג במקום מההדף. גם מפקדו נהרג, וגופתו נחטפה לעזה. הנהג, שנשאר בחיים, הסיע את הטנק לאזור המסיבה, שם פונתה גופתו של אריאל. "ראינו בתהליך הזה המון ניסים. הבן שלי לא היה לבדו לרגע אחד. לקחו אותו כמו אח"מ ואפילו שרו לו בדרך, והוא כבר היה הרוג. גם הטנק והנשק של אריאל המשיכו בתפקידם: האחים שרעבי הגיעו למקום והצילו כ־30 איש בעזרת נשקו האישי".

עידית מחייכת ודומעת, וגומות החן שלה מעמיקות. "אנחנו מרגישים כעת חלק מעם ישראל, חלק מהדרך לגאולה. יש אבנים וקוצים בדרך הזאת, ואנחנו מסתכלים ובודקים איפה צריך לדרוך כדי לא להיפגע. אבל לרגע אחד, כשאני מרימה את המבט, אני רואה שמיים ונוף".

"כבר לא מתעלפת מצחוק"

מלי זנדר מראשון לציון איבדה את נועה ז"ל, בת הזקונים שלה, בשבת השחורה. "היא היתה בת 22 וחצי, ילדה ממגנטת של אור ושמחה", מלי נאנחת. "היתה פעילה חברתית מלאה בנתינה ובהתנדבות. היא אפילו תרמה את השיער שלה בגיל 12 לטובת חולות סרטן. היתה לה אינטליגנציה רגשית מהגבוהות שהכרתי. היא לימדה את כולנו איך להכיל, לשתף, לקבל".

לפני מותה נועה עבדה כמנהלת התפעול של רשת "בורגרס בר" בארץ, וב־16 באוקטובר 2023 היא היתה אמורה לנסוע לארה"ב, לפתוח סניף ראשון מעבר לים. למרבית הצער, זה לא קרה.

נועה יצאה לרקוד בנובה, וכששמעה את ירי המחבלים היא רצה אל רכבה, וממנו למיגונית ברעים. ב־7:01 היא שלחה לאמה צילום משם, עם בן זוגה, דניאל. "עד 7:35 עוד שוחחנו. נועה לא הבינה שמדובר במחבלים. היא שלחה הודעה לאחותה, חן, כתבת חדשות 13, ואז הקשר איתה נותק. התקשרתי למשטרה, ואמרו לי שכל משתתפי המסיבה מוגנים ושהתקשורת שם פשוט נפלה".

באותן דקות גורליות הוצף הטלפון של מלי בהודעות אר"ן (אירוע רב נפגעים), מתוקף עבודתה כאחות בביה"ח תל השומר. "ב־9:17 קיבלתי הודעה מנועה: 'אימוש, לא לדאוג, נישאר פה גם חמש שעות אם צריך'. בהמשך התברר שההודעה נכתבה זמן רב קודם, והגיעה אלינו בדיליי. עדיין רציתי להאמין שזה סימן טוב, ויצאתי לבית החולים כדי לסייע, אולי בינתיים יגיעו בשורות טובות".

אבל התקווה נכזבה. כעבור שעתיים מלי קיבלה שיחה מחברה של נועה, שסיפרה שלפי כל העדויות היא לא בחיים. "במשך שישה ימים היינו בהמתנה מתישה לבשורה רשמית לגביה. איש לא יצר קשר ולא נתן לנו תשובות רשמיות. סרקנו את בתי החולים לראות בין הפצועים האלמונים, אולי נועה היא אחת מהם. אמנם דניאל אמר שהיא מתה, אבל חשבתי שהוא לא בדק לה את הדופק ושאולי בסוף יתגלה שהיא רק נפצעה".

ביום חמישי ב־17:00 מלי קיבלה שיחה ממשרד הדתות, שביקש להתעניין איפה המשפחה תרצה לקבור את נועה. "הייתי המומה. כבר דיברו על לקבור, כשאף אחד עוד לא בא לבשר לנו וכשעוד לא זיהינו אותה בכלל. רק אחרי שעה הודיעו לנו רשמית מהרווחה. היה כאוס אמיתי בימים ההם, שום דבר לא עבד".

לנוכח ההתנהלות הכושלת של המערכות הרשמיות, מלי מצאה נחמה ותקווה באזרחים המתנדבים. "זה המזל של המדינה הזאת, שאנשים וגופים פרטיים קמו ויזמו באופן אישי. כמו מפגש הנופש הזה. אני כאן לא בשביל היוגה או הבריכה, אלא כדי להיפגש עם הורים כמוני, שיש לי איתם שותפות גורל שזר לא יבין.

"זה פשוט מטעין אותי, ממלא אותי בכוחות. אתמול, בדרך לכאן, ראיתי שתי נשים מתעלפות מצחוק מקטע סטנד־אפ טיפשי. הסתכלתי עליהן וראיתי את החיים הקודמים שלי. כיום אני כבר לא מתעלפת מצחוק, יש לי חיים מלאי עצב וכאב. החוסר שבאובדן הוא כל כך קשה".

במסגרת עבודתה כאחות מלי טיפלה בחטופים ששוחררו, בפצועי המלחמה ובפצועי המסיבה ששרדו את הטבח. ולמרות העננה שבחייה - היא מוצאת גם רגעים של נחמה ושל שמחה: "השנה נולדה לי נכדה ראשונה, ממש ביום ההולדת שלי. לקראת יום ההולדת ביקשתי שאיש לא יציין את התאריך ולא יגיד לי 'מזל טוב', כי הרגשתי שאין סיבה. והנה, התברר שבכל זאת היתה סיבה - הנכדה נולדה. מישהו מלמעלה כנראה מנהל את העניינים".