אנחו נלחמים על החזרת יקירינו 402 יום - ומרגישים ניתוק מנבחרי הציבור

כבר 402 ימים שאנחנו, משפחות החטופים, נלחמים על יקירינו בכל מקום - בארץ, בעולם, בכל דרך העומדת לרשותנו. מספרים את סיפורם, נואמים נאומים, עומדים מעל כל במה ובכל קרן רחוב.

מי בכלל היה מאמין שניאלץ להילחם על דבר שאמור להיות ברור לכל, והוא אבן יסוד בקיומה של החברה הישראלית?

איך נוכל להמשיך כמדינה, כאומה וכחברה חזקה, מוסרית וערכית כשהחטופים ממשיכים להיות מופקרים במנהרות הגיהינום? כשלמעשה החוזה הבסיסי ביותר בין אזרח למדינתו מרוסק?

במסגרת קורס הקצינים בבה"ד 1, השיעור הראשון שלמדתי הוא ש"לא משאירים אף אחד מאחור". זו אחת מאבני היסוד שעליהן מושתתים צה"ל והחברה הישראלית. בשנה האחרונה אני תוהה איפה האתוס הישראלי הזה ומתי נעשינו אדישים לאחינו? מדינת ישראל קמה על מנת להיות בית בטוח ומוגן ליהודים, מה צופן עתידה אם היא לא ממלאת את ייעודה החשוב ביותר?

במסגרת הפעילות שלנו, משפחות החטופים, אנחנו מגיעים בכל שבוע לכנסת בשנה האחרונה. מספרים את סיפורי החטופים בוועדות הכנסת, נפגשים עם חברי הכנסת, ובעיקר מבקשים ודורשים תשובות. לאורך רוב השנה היחס כלפינו היה מכיל, ענייני וברובו רגיש מצד רוב חברי הכנסת.

"סיימנו להכיל אתכם"

אך מאז חזרתה של הכנסת למושב החורף (לאחר שלושה חודשי פגרה בזמן מלחמה!!!) ניכר כי חל שינוי ביחס אלינו.

זה התחיל ביום חזרתה של הכנסת ב־28 באוקטובר כאשר סורבנו להשתתף בטקס לזכר נרצחי 7 באוקטובר, כאילו שאין לנו חלק בו, למרות שקרובים, חברים ובני משפחה רבים שלנו הם חלק מהנרצחים שלכבודם נערך הטקס.

כמו כן, בכנסת התעקשו לפזר בכוח מיצג שקט של נציגי משפחות שישבו על הרצפה, מכוסים בפלנלית על עיניהם. הדבר הזכור לי ביותר הוא ההערה של אחד המאבטחים: ''הכלנו אתכם במשך שנה, סיימנו להכיל". משמע, ההגעה שלנו לכנסת היא הפרעה, והקריאה שלנו לקבל את קרובינו בחזרה היא מטרד שיש להכילו.

גם היחס מצד חלק מחברי הכנסת עצמם השתנה - ולא לטובה. מי שמככב לאחרונה הוא ח''כ דוד ביטן, יו''ר ועדת הכלכלה, שאיני יודע אם הוא עושה את הדברים במכוון או שאלה מאפייני אישיותו, אך רגישות היא לא חלק ממאפיינים אלה.

זה התחיל כשאמר "תקצרי, תקצרי" לדודתה של כרמל גת ז''ל כאשר סיפרה על כרמל, ובשבוע לאחר מכן הטיח בי כי באתי לעשות פרובוקציות ולהופיע בטלוויזיה, כאשר שאלתי אילו פעולות הוא נקט בשבוע שחלף שיסייעו להציל את בן דודי עופר ושאר החטופים.

וגם השבוע סירב ביטן להתייחס כל התייחסות לתחינתי להבין כיצד הוא פועל להציל את 101 יקירינו, הדבר המינימלי המתבקש לאחר 402(!!!) ימים.

אך השיא עד כה הגיע אתמול בוועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות ח"כ שמחה רוטמן בדמות סירוב לכניסתי ולכניסת דודתו של שגיא דקל חן לוועדה, בטענה שהאולם מלא ומשמר הכנסת אינו מאפשר את כניסתנו - למרות שהגענו זמן רב לפני תחילת הדיון והתבקשנו להמתין בחוץ עד שניקרא להיכנס. אני חייב לציין שהייתי בדיונים רבים בוועדות השונות בשנה האחרונה, כולל בשבוע שעבר בוועדת החוץ והביטחון - ועדות שהיו מלאות משמעותית יותר באנשים ולא חל כל איסור להיכנס אליהן.

כל הדוגמאות הנ"ל הן בעיקר מדגם מייצג לניתוק הגדול שאנו חשים מצד נבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות בשנה האחרונה. הניתוק בינם לבינינו, העם - לצרכינו, לערכינו ולעתידנו.

אני לא יודע אם הדברים הכתובים כאן הם תוצאה של קו מנחה כלשהו. האם מישהו חשב ותכנן את הדברים, האם זוהי "רוח המפקד" שמשפיעה עליהם, אבל דבר אחד אני מבטיח - גם אם מישהו מנסה לשבור אותנו או להפיל את רוחנו, לעולם לא נאבד תקווה. ניפול ונקום, ניכשל כל פעם מחדש עד שנצליח להחזיר אלינו את 101 יקירינו - החיים לשיקום, והחללים לקבורה ראויה בקבר ישראל.