"אבא לימד להעריך את המדינה - והיא צריכה להחזיר לו": הבנות שמחכות לאביהן שבעזה

בפינת הסלון של אילן טיב נמצאת פינת ישיבה עם כריות רכות - הפינה של אבא שלה, קית' סיגל. כשהיה מגיע אליה לביקור מכפר עזה אל ביתה בגזית שבעמק יזרעאל, היה מתיישב בפינה, משחק עם הנכדים, ונרדם. "מדי פעם אני מכבסת את הכריות והכיסוי, ואומרת לעצמי שיאללה, הנה הכל פה נקי, עוד רגע הוא חוזר לשבת פה. ואני מאמינה שהוא יחזור להירדם שם", היא מתרפקת על הגעגוע.

400 ימים חלפו מתחילת המלחמה, ו-101 חטופים עדיין לא חזרו הביתה. שלוש צעירות שאבותיהן עדיין בעזה פותחות את ליבן על החיים שהפכו למאבק יומיומי: יולי בן עמי (28) נלחמת להחזיר את אביה אוהד (55) שנחטף מבארי יחד עם אמה רז, ששוחררה בעסקה. מיטל וייס (27) נאבקת להשבת גופת אביה אילן (56), ואילן טיב (33), שהוריה קית' ואביבה סיגל נחטפו מכפר עזה, תומכת באמה ששוחררה ונלחמת להשיב את אביה.

"אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי להישאר בשפיות", מספרת אילן. "כשאמא חזרה היא סיפרה כמה אבא היה חזק בשבי והיווה עמוד תווך בשבילה ובשביל החטופות האחרות. אנחנו יודעים שהלב שלו גדול והנפש עדינה, מה שגורם לנו בו-זמנית גם לדעת שהוא חזק, וגם לדאוג לו, שלא יישבר". הבן הבכור שלה, הנכד הראשון של קית', כבר בן 10. "בתקופה האחרונה הילדים כאילו קיבלו את זה, שזה הסטטוס שלהם. יש ילדים שסבא שלהם מת, יש כאלה שסבא שלהם בטוב ויש ילדים שסבא שלהם חטוף".

"אמא שלי מספרת סיפורים קשים על תנאים מחפירים ויחס משפיל ומעליב בשבי", היא מוסיפה בכאב. "והוא חווה את זה עד היום. שובר אותי לדעת שהוא לא יודע כלום עלינו. אם היינו יכולים להתקשר אליו פעם בשבוע, להגיד לו 'אבא, המצב מזעזע אבל אנחנו עושים הכל', הייתי יודעת שאנחנו מרגיעים אותו".

יולי בן עמי מתגעגעת לרגעים הקטנים עם אביה: "אני ואלה אחותי עשינו קורס קונדיטוריה והוא היה שפן הניסיונות שלנו", היא נזכרת בחיוך. "עד עכשיו יש מסעדות שקשה לי ללכת אליהן כי הייתי הולכת לשם עם אבא, ואני מחכה ללכת איתו". היום היא לומדת תקשורת חזותית: "התחלתי את שנה ב' אחרי החטיפה. כל הזמן ישב לי בראש שכשאבא שלי יחזור ואגיד לו שהפסקתי ללמוד הוא יתבאס. כולנו התבגרנו מהר מאוד והצלחנו לתמרן בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו".

מיטל וייס, שקיבלה הודעה רשמית על מות אביה וחטיפת גופתו, מתקשה להתאבל: "אני בסוג של ניתוק רגשי כרגע, של אבל מושהה", היא מדברת לאט. "למרות שעשינו קבר זמני בסביון וישבנו שבעה, לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי חלה טעות. שאולי הממצאים לא נכונים. שאולי אני כן אזכה לקבל חיבוק".

"אני הייתי מאוד מחוברת אליו", היא משתפת. "גם כשעברתי לדירה משלה, היינו מקפידים לאכול צהריים בבית ביחד. הבית שלהם שרוף, אז אין לי מקום ללכת אליו להיזכר בו, אבל כל מקום פה משדר את אבא. אבא שלי חינך אותנו להעריך את המדינה, ואני מניחה שזו רק אחת מהסיבות שאחותי נוגה בחרה להתגייס אחרי ששוחררה מהשבי".

"זה לא נתפס שהגענו ליום ה-400", היא מסכמת בכאב. "נוגה ואמא סיפרו שכשהן היו בשבי, הן ספרו את הימים. אז מה, הם עדיין סופרים שם? לא ייתכן שהמלחמה תיגמר וישקמו את עזה על החללים שלנו. אנחנו חייבים את הסוף כדי להתחיל את החיים החדשים שלנו".