חיפה והקריות תחת אש: ''לקחתי שמיכה איתי באוטו, זה כבר לא אותו מקום''

מבלי שהספקנו להתרגל, הפכו תושבי חיפה והקריות לחלק בלתי נפרד מהחזית הצפונית, כשחייהם מתנהלים במציאות חדשה ומאתגרת. העיר, שבעבר הייתה מורגלת לשקט יחסי, מתמודדת כעת עם שגרה אחרת של אזעקות תכופות, התרעות וכטב"מים.

"בשבת האחרונה ישבנו בממ"ד כל המשפחה. מהבוקר היו שמונה אזעקות, העיר הייתה שקטה לגמרי ואנשים פחדו לצאת", מספרת מזית רפמן נדב, תושבת קריית מוצקין, אימא לשניים וקואצ'רית במקצועה.

נעם קזמה בת ה-29 מחדרה, סטודנטית המתגוררת בחיפה מזה 10 שנים וחיה כיום עם בן זוג ועם כלב, מספרת על השינויים הדרמטיים בחייה: "מקום המגורים שלנו השתנה בעקבות המלחמה. בחודש האחרון אנחנו ישנים כל לילה אצל ההורים של בן זוגי, כי יש להם ממ"ד ולנו אין אפילו מקלט קרוב. בתקופות מלחיצות במיוחד היינו גם נוסעים להורים שלי בחדרה, כשבין היתר היינו עדים לפיגוע ברחוב בו היינו גרים".

קזמה מתארת את הפיגוע שהתרחש בינואר האחרון: "היינו בדיוק בדרך הביתה, ובפנייה לרחוב שלנו נמצא הש"ג של בסיס חיל הים. פתאום שמענו צעקות: 'מחבל, מחבל', וראיתי אנשים שרצים וחיילים שמרימים את הנשק. שניה אחרי זה הם כבר התחילו לירות, והייתי בשוק. זה היה לי הזוי שמתחילים לירות מול העיניים שלי, באמצע הרחוב, בטיול עם הכלב – שזה הדבר הכי שגרתי שאני עושה".

"בזמנו לקח לי כמה שניות להתאפס, רצתי כמה מטרים לכיוון השני, ובן הזוג שלי רץ קדימה כדי לעזור לחיילים. זה היה ממש מבהיל, הוא היה על אזרחי וחששתי שיקרה לו משהו. הכלב במקביל ברח לי אז זה הוסיף ללחץ, הוא כנראה נבהל מהרעש של הירי ולא הסכים להתקרב אליי. הייתי אבודה, ומאוחר יותר הקול של הירי נתקע לי בראש כמה ימים".

שגרת האזעקות

למרות המצב המפחיד בקרבת הבית, קזמה נשארה בעיר: "כיום אני גרה בקרבת הלימודים, בחיפה מערב. זה קשה להגיע בתחבורה ציבורית בכל יום, והנסיעה ממילא תשאיר אותי חשופה לטילים." היא מתארת את שגרת האזעקות: "הייתה תקופה שבה כל בוקר הייתה אזעקה בשעה שבע וחצי בבוקר, והייתה תקופה שהיו אזעקות באזור 23:00 בלילה. אין ממש דפוס קבוע, אבל היה לנו שבוע עם אזעקות בכל יום. אתמול הפתיעה אותי אזעקה באמצע הרחוב, ולא היה לי מקום מוגן להיות בו. יצא לי גם לראות הרבה יירוטים מהחלון, ופעם אחת התפוצץ משהו שהרעיד את המעבדה שבה אני לומדת".

פגיעה ישירה

חווה ליכטיג קינסברונר, המתגוררת בחיפה 14 שנים עם משפחתה, חוותה פגיעה ישירה בביתה בחודש שעבר בשעה ב-23:30 בלילה: ''כולנו היינו בבית, אבל היה רק נזק גדול לרכוש. הילדה שלי נכנסה להיסטריה בזמן הפיצוץ, הילד הגדול שלי נכנס לשוק, ואני הייתי בהתקף חרדה ל-24 שעות. בחיים לא עברנו כזה דבר, הכול רעד והיה פיצוץ אדיר".

למרות החוויה הקשה, גם היא נשארה בעיר: "הרגשנו חסרי אונים שזה קורה כשאנחנו פשוט יושבים בחדר. אבל לא עזבנו את חיפה, כי כאן אנחנו עובדים, כאן הילדים לומדים – ולמי יש כסף לעבור עכשיו?''.

החיים בצל האיום

בר רוזנברג, יוצרת תוכן בת 32, מתארת את השינוי בחיי היומיום: "בתחילת המלחמה הכל היה פה רגיל, כי האיזור לא היה מטווח. ואז, כשהתחיל הירי לכיוון חיפה, הייתה בהלה מאוד גדולה מצד כולם. מאז כולנו מנסים לשמור על איזושהי שגרה, ואם יש אזעקה נכנסים למרחב מוגן ל-10 דקות וממשיכים הלאה".

"בכל רגע נתון, בין אם זה בנסיעה או ברגל, אני מריצה לעצמי תרחיש בראש לפיו 'אם יש אזעקה, אז אני הולכת לפה או לפה'", היא מסבירה. "אם אני במבנה סגור, אז הדבר הראשון שאני עושה זה לשאול איפה המרחב המוגן. לאחרונה לקחתי שמיכה איתי באוטו ושמתי אותה מקופלת על הכסא ליד הנהג, כך שבמקרה שחס וחלילה אזעקה תתפוס אותי כשאני נמצאת רחוקה ממרחב מוגן, אז אספיק להוציא את השמיכה ולהשטח עליה, כי לא נעים לשכב על רצפה עם עשבייה".

"לצערי יש בחיפה המון בנייה ישנה שאין בה מרחבים מוגנים, ויש הרבה מקלטים ציבוריים שלא שמישים - מה שגורם לאוכלוסיה רבה מהעיר להיות חשופה לפגיעה ישירה מירי טילים," מסכמת רוזנברג. "אז כרגע, אני בעיקר דואגת בשבילם".