המתנדבים שבאו לשמור על הצפון: "זה הבית של כולנו"

"הקהילה יצאה מהיישוב ואנחנו נשארנו. לאט־לאט התחלנו להבין כמה הסיטואציה הזאת מורכבת, וכשהקיבוץ התרוקן נשארנו רק חברי כיתת הכוננות. אנחנו מחזיקים את המקום כמו שהיה פעם", כך מספר לנו אילן עמר, רבש"ץ קיבוץ יראון.

ביישובי גבול הצפון שמהם פונו האזרחים בעקבות המצב הביטחוני נותרו חברי כיתות הכוננות, תושבי היישובים שנמצאים בקו הראשון לשמירה על יישוביהם, ואליהם הצטרפו עשרות מתנדבים שבחרו לשרת בכיתות הכוננות אף שאינם תושבי האזור. כיום כ־20% מחברי כיתות הכוננות אינם תושבים, ובחלק מהיישובים עומד שיעור המתנדבים מבחוץ על יותר מ־50%.

השחיקה רבה. חברי כיתות הכוננות גילו שהמצבים שתחילה כלל לא היו מודעים להם הפכו למאתגרים הרבה יותר ככל שהזמן עבר. כמה מהם ניסו לשאת על עצמם את האחריות ואת הכובד של משימות השמירה לזמן ארוך, אך המתח התיש אותם. הם החלו לפעול בשיטת "חבר מביא חבר", ומכל הארץ החלו להצטרף. "היו כאלה שלא יכלו להמשיך ופרשו", מסביר עמר. "הבנתי שאי אפשר להישען רק על אותם חברי כוננות מקוריים, והיינו חייבים לצרף אנשים".

"כמו משפחה"

מפתיע לגלות כמה מהמתנדבים בכיתות הכוננות הם אנשים שכלל לא מתגוררים ביישוב. יותם פוקס, למשל, בן 45 מקיבוץ מגידו, חזר מברצלונה והחליט להצטרף לכיתת הכוננות של יראון. "אני כאן כבר עשרה חודשים, וההחלטה להתנדב שוב ושוב לא היתה קלה", הוא מסביר. "השארתי משפחה שם כדי להחזיק כאן את הקיבוץ ולסייע לחברים בשמירה".

לעיתים, כפי שמספר אסף שוורץ מיראון, השמירה כוללת ימים שבהם חברי הכוננות אפילו לא ישנים בביתם ומוצאים את עצמם בשמירה מתמשכת. "גם כשאני בבית אני לא באמת בבית - עוברים דירות, עוזבים משפחות. החברים פה הם כמו משפחה שנייה".

בשמירה על היישובים יש לא מעט רגעים של חשש, כפי שמספר אסף: "בערב שבועות היה ירי מאסיבי של טילי נ"ט לכל הגזרה. הרגשנו שעוד רגע אנחנו עולים באש. נשרף לנו מטע בקיבוץ. רצנו לכבות את האש, תוך כדי הריצה חטפנו טיל נ"ט באחד הבתים בקיבוץ וחזרנו לכבות את השריפה. סיימנו את היום הזה בחצות.

"נזכרנו שזה ערב החג המזוהה ביותר עם הקיבוץ והוצאנו כמה גבינות מהמקרר. בדרך כלל זאת חגיגה שמתפרסת על פני שלושה ימים, עם כלים חקלאיים, תהלוכה וכל ההפנינג, וישבנו כולנו מסריחים משריפה וגמורים מעייפות. זה די פירק אותנו. באיזשהו שלב הרמתי ידיים, כשהבנתי שהקיבוץ והמטע נשרפים, ומאז התחילו לצייד אותנו בציוד לכיבוי אש. עד אז לא היה לנו כלום".

החיים בכיתות הכוננות מתגלים כמורכבים מבחינה רגשית וחברתית לא פחות מהבחינה הביטחונית. תומר וסרמן, בן משק מיראון, מסביר: "אני כאן עם אבא שלי ואחי, כולנו בכיתת הכוננות. חברים מבחוץ הופכים למשפחה. החברה שלי אומרת לי שדי, הייתי כאן מספיק, ואני לא מצליח לעזוב כי אין מי שיחליף אותי".

חלק מקבוצה

בכיתות הכוננות הללו, המבוססות על עקרון הערבות ההדדית, כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו. "יש הורים שצריכים לחזור לילדים שלהם, וצעירים שרק התחילו את דרכם", אומר שוורץ. "כמו בקיבוץ של פעם, כולם מתחשבים".

באותו הזמן קשה למצוא אנשים מתוך היישובים עצמם שיסכימו להישאר בכיתת כוננות. "אנשים בקיבוץ מפחדים", מסביר וסרמן. "היישוב ספג רקטות ונ"ט, ויש אנשים שלא יכולים לעמוד בזה".

אבל המתנדבים מבחוץ מספקים את הנחישות ואת המסירות להמשיך למרות הקושי. יוסי מגבעות בר, לדוגמה, שמע לראשונה על כיתת הכוננות של דישון כשהחליט להתנדב למילואים. "בפברואר הייתי בין עבודות ורציתי להתנדב למילואים. הבנתי שצריך אנשים בכיתת הכוננות. שלחתי הודעה למפקדי כיתת הכוננות ולעוד מקומות. בדישון הגיבו ראשונים, אז באתי לכאן. יש כאן עוד חבר'ה מהאזור שבאו לעזור".

יוסי הגיע בלי היכרות מוקדמת עם האזור ומצא את עצמו חלק מהקבוצה. "מעולם לא הייתי בדישון, ופתאום אני פה במתחם הגנים, מכבס, מתאמן בחדר כושר קטן ואפילו עוזר לאנשים בחקלאות", הוא משתף.

בכל בוקר, כשקמים לשמור על יישוב ריק מאנשים - כמעט לבד עם החתולים, כפי שמתאר אילן עמר - לא פלא שחברי כיתות הכוננות מחזיקים זה את זה כמו משפחה. "אני בוחר לצרף אנשים לפי אינטואיציה", מסכם עמר. "לא צריך חברים מסיירת מטכ"ל, אלא אנשים שיכולים לשמור על הבית ולהתמודד עם מה שזה אומר להיות כאן בלי אף אחד. זה מרוץ מרתון, ואנחנו ביחד בו".