מהמלחמה הכללית למלחמה הפרטית: הקרב על חייו של עידו

ענבל נחמד מיישרת את השמיכה שעל מיטתו של בנה עידו. מכסה את רגליו הדקיקות ומלטפת לו את הפנים היפות, הנינוחות. אבא אריאל מיטיב את הבנדנה הצבעונית שעל ראש בנו, המסתירה את צלקות הניתוחים. מהחלון של חדרו בקומה השלישית במחלקה לטיפול נמרץ ושיקום ההכרה במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין רואים את הים, אך איש אינו יודע איזו סערה מתחוללת בליבו של עידו, שמרותק למיטה כבר עשרה חודשים.

הוא אחד מהפצועים קשה של המלחמה הזו, מלחמה שעדיין מתנהלת בפן הכללי ובפן האישי של עידו. מינואר נים ולא נים, ער ולא ערני. חייל פצוע שנלחם על החיים, ולצידו צוות רפואי ובני משפחה שלעולם לא מוותרים. 

"מלחמת העולם השנייה פה"

"עידו כתב לי באחד מימי ההולדת שאני מתקנת עולמות שבורים ולא מאבדת תקווה עם ילדים", נזכרת האם ענבל, שבתפקידה כמנהלת בית ספר מתנדבת עם ילדים באפריקה בפרויקטים חינוכיים. "אז לעולם לא אאבד תקווה כשמדובר בילד שלי. אבל זה לא פשוט", היא עוצמת את עיניה.

זוהר: "עידו הוא מהפצועים שנלחמים על החיים ואף אחד לא מדבר עליהם, וזה כואב. ההורים שלי הם הכי טובים שיש, והם יעשו הכל בשבילו. הם לא מתייאשים, וזה נותן המון כוח"

"אמרו לי להגיד תודה שהוא לא חטוף. יש כאלה שגם אומרים שעדיף שלא היו מצילים אותו והוא לא היה מגיע למצב הזה. אבל המקום הזה שאני צריכה לעמוד בו ולחשוב מה היה עדיף, לחכות שהבן שלי יחזור מהשבי אולי בחיים או להיות אמא שכולה, הוא בלתי אפשרי. אלו לא יכולות להיות הפרופורציות שלנו. אני לא אגיד תודה שהוא ככה. אני מתוסכלת, וכואבת, וזה מעסיק אותי מאוד. ואלה הפצועים שלא שומעים עליהם במלחמות. שאין להם ניסים עדיין. וצריך לדעת שגם הם קיימים.

"לתלמידים שלי, שמגיעים אלי אחרי כמה וכמה מסגרות, אני אומרת שאצלנו תמיד יקבלו הזדמנות, וזו התחושה שלי לגבי עידו והשיקום. תמיד יש סיכוי. אני מודעת לפציעה, אבל במקביל אני מדמיינת אותו הולך על רגליו ואומר לכל הרופאים שלא נתנו לו סיכוי - 'ניצחתי'".

ענבל ואריאל בני 50. אריאל בא מתחום הקמעונאות, ענבל היא מנהלת תיכון שיצאה לשבתון. הבית שלהם במבשרת ציון, אבל כבר עשרה חודשים שהם נמצאים יותר בבתי חולים מאשר בו.

"חמצי", קוראת ענבל לכל אחד מילדיה. שלושה ילדים שהם כמו חמצנים: זוהר בת ה־24, קצינה בצבא שאחרי הפציעה עברה לתפקיד ראש לשכה באגף כוח אדם; עידו, שציין ביולי את יום הולדתו ה־21 בבית החולים, ויהלי, הצעיר, בן 18. לפני הפציעה תכנן להתגייס לקרבי, בינתיים החל שנת שירות בעמותת איילים.

משפחה מלוכדת, שנמצאת ליד עידו לילות כימים. עידו, שגם היום מוקף בחברים, שהתנדב בעשייה למען ילדים עם צרכים מיוחדים. עידו שאוהב ראפ ומוזיקה ישראלית ואת הפועל ירושלים בכדורסל, אהדה שחיברה בינו לבין החטוף שנרצח בשבי הרש גולדברג־פולין ז"ל. אחרי שנפצע קיבלו הוריו מחברת שבה כתב שירים. באחד מהשירים, שמקבל משמעות מצמררת, כתב עידו: "אני מחכה שתבואי להעיר אותי מהתרדמת". בשיר אחר, שבו מנה 100 סיבות לצאת מעזה, בולטת הסיבה ה־100 - "לצאת מעזה כדי לא למות".

אריאל פותח את הסלולרי ומשמיע שיחה שלו ושל עידו מתוך הרצועה. "אני אוהב אתכם, ומתגעגע", אומר עידו ומוסיף: "מלחמת העולם השנייה פה". תוך כדי השמעת השיחה, אף אחד לא מצליח לעצור את הדמעות.

בין חיים למוות

ב־3 בינואר סביב השעה 16:20 עידו, לוחם בנח"ל, נכנס עם כוח שלדג לשכונת דרג' תופאח כדי לטהר מנהרות. הוא רכן מעל פיר מנהרה כשכדור בודד פגע בנקודה הרגישה בין האפוד לקסדה. כדור אחד, ירי של צלף, שישב וחיכה ופגע, והפיל את עידו אל הרצפה. הוא טופל בשטח ופונה במהירות לגבול ומשם לביה"ח סורוקה, שם רופא במחלקה הכירורגית בדק לו את האישונים, ראה סימני חיים והחליט לנתח אותו. החלטה של רגע ששינתה חיים שלמים.

החברים של עידו, שראו אותו נופל, חשבו שהוא נהרג. ענבל ואריאל קיבלו את ההודעה שנפצע קשה מאוד בנפרד, ומייד הגיעו אנשי צבא להסיע אותם לבית החולים. ברגע אחד, החל גם המאבק שלהם על החיים.

אריאל מראה לי בסלולרי סרטון שקיבל אחרי הפציעה. ענן אבק בשטח חול, מסוק שנוחת ברגע, וסגל רפואי שרץ באמוק כדי לפנות אלונקה. האלונקה שעליה עידו.

"הרבה הורים לפצועים מספרים את זה, אבל ממש קיבלנו אישור מהצבא שהחילוץ של עידו היה פסיכי", אריאל נרגש. "עידו קיבל מנות דם בשטח, פונה במהירות לגבול ומסוק שבכלל הוזנק לאירוע אחר הגיע לחלץ אותו. קצין שליטה בחיל האוויר הגיע אלינו במיוחד וסיפר שעידו הגיע לבית החולים 24 דקות מהרגע שהוצא מעזה. אמר שלרוב זה הזמן שלוקח למסוק רק להגיע לזירה.

"גם טכנאי מוסק מ־669 הגיע לבית החולים אחרי כמה ימים ואמר שהוא בהלם שעידו חי. הוא זכר שכשעידו פונה למסוק, היה פתאום אור במסוק. לא יכול להיות שהסיפור המטורף הזה סביב החילוץ והטיפול ייגמר כך. במבצע צוק איתן לפני עשר שנים עידו לא היה נשאר בחיים. ועולה פה שאלה אתית, שאנחנו כמשפחה, או אפילו כחברה, צריכים לשאול את עצמנו - מה המחיר של ההצלה של אותם פצועים. זו שאלה קשה שאין עליה תשובה".

"כל המחלקה בכתה איתנו"

עידו סבל מפגיעת ראש קשה וטופל בתחילה בסורוקה. אחרי כחודש וחצי, כשהוא מחוסר הכרה, עבר בין "בית בלב" לגמילה מההנשמה, לוולפסון, לניתוח ראש מורכב באיכילוב, ובאפריל הועבר לשיקום במרכז הרפואי לוינשטיין מקבוצת כללית. החורף עבר, וגם האביב. הקיץ נגמר ועוד סתיו בפתח, ועידו עדיין כאן. עובר פיזיותרפיה ושיקום הכרתי, ריפוי בעיסוק, שימוש במערכת מיקוד מבט ועוד. ביולי עודכן מצבו למצב של הכרה מינימלית.

"הפעם הראשונה שבה עידו שכב במיטה ולחץ הדם שלו לא ירד, כל המחלקה בכתה איתנו", ענבל נרגשת. "האנשים פה בלוינשטיין מטפלים בו כאילו הוא היה הילד שלהם. מקווים איתנו, בוכים איתנו, מתפללים עליו. זה לא ייאמן. בכלל, היתה התגייסות עצומה של מאות אזרחים, צוותים רפואיים, אנשי סיעוד. החברים שלו מהצוות ומהבית מלווים אותנו עד היום. כולם מתחברים לעידו".

ענבל: "ראיינו אותו לעיתון צבאי והוא סיפר שהוא נכנס לעזה כדי להציל גם את הרש. זה הראה לי שהיתה לו משימה עם משמעות, להוציא את הרש שאותו הכיר במשחקי הפועל ירושלים"

בתחילת החודש עידו עבר ניתוח קריטי בראשו באיכילוב, אחריו חזר לכאן, אל הקומה השלישית בלוינשטיין. לאחרונה קיבלו ההורים אישור ממשרד הביטחון להשאיר את עידו בבית לוינשטיין עד שתיפתח מחלקה ייעודית למחוסרי הכרה.

כאוהד הפועל ירושלים, עידו הרגיש מחובר לחטוף הרש גולדברג־פולין ז"ל, שגם היה אוהד הקבוצה. "ראיינו את עידו לעיתון צבאי והוא סיפר שהוא נכנס לעזה כדי להציל גם את הרש", נזכרת ענבל.

"זה הראה לי שהיתה לו משימה עם משמעות, להוציא את הרש. כשרצחו את הרש זה שבר אותנו. הלכתי עם יהלי לנחם את ההורים שלו, וזה היה מאוד מרגש. אבל לעידו לא סיפרתי על האסון. החלטתי שלעידו אני מספרת רק דברים טובים. סיפרתי לו שיהלי יצא לשנת שירות, ושהפועל לקחה את הגביע. אני אומרת לו שאני פה ושהוא יבריא. שאני יודעת שהוא סובל, אבל שעוד קצת זה יעבור. ואז הוא מזיז אלי את הלחי, או את הראש, ויש תחושה שזה מגיע לאן שהוא, שהוא נוכח. אבל לפעמים הוא לא מגיב, וזה קשה".

בתמונות שעל הקיר עידו מחייך. באחת מהן הוא במפגש האחרון עם המשפחה, ביציאה האחרונה לרענון, באחרת סתם בטיול. אבל כאן ועכשיו הוא שוכב במיטה ומזיל דמעה, והלב רוצה להאמין שהוא מקשיב ומבין. ענבל מנגבת את פניו, וזוהר אחותו מניחה את ידה על ידו. ענבל מפצירה בה ללכת, אבל זוהר לא רוצה להשאיר את עידו לבדו.

"זוהר לקחה תפקיד הורי, וזה מדאיג", לוחשת ענבל, אבל זוהר מצהירה שזה לא תפקיד הורי, אלא תפקיד האחות הגדולה שהיא.

"אני צריכה לגונן עליו וגם לתת גיבוי להורים", תסביר זוהר מאוחר יותר. "אין דבר אחר שאני רוצה לעשות עכשיו, ואני מקווה שעידו שמח שאני כאן. החיים שלנו, כמשפחה של פצוע, נעצרו. לא מדובר כאן בפצועי גפיים שנמצאים בשיקום ואוכלים פיצות בערבים. אני יודעת שגם להם קשה, אין ספק, אבל עידו הוא מהפצועים שנלחמים על החיים, ואף אחד לא מדבר עליהם. וזה כואב. ההורים שלי הם הכי טובים שיש והם יעשו הכל בשבילו. הם לא מתייאשים, וזה נותן המון כוח".

גם יהלי מחלק את זמנו בין שנת השירות לבין הטיפול באחיו. "תמיד הערצתי את עידו והתייעצתי איתו. הוא חסר לי בתור האח הגדול במלוא מובן המילה. אף פעם לא חשבתי שמשהו יכול לקרות לו".

אריאל: "ב־3 בינואר עידו קיבל כרטיס לוטו שיש סיכוי נמוך לזכות בו. אנחנו מודעים לרמת הפציעה שלו, אבל יש לנו תקווה שהוא יזכה בלוטו הזה. אנחנו מאמינים בכוח שלו, בכוח של עידו"

הוא מודע לדאגה של הוריו מהגיוס המתקרב. לפי הפרופיל שלו, הוא מיועד לשירות קרבי. "בינתיים החלטתי לדחות את ההחלטה וללכת לשנת שירות, וכרגע זה מאוד מתאים לי", הוא נבוך. "אני לא רוצה לייצר להורים עוד מקור לדאגה, אבל אני מרגיש שיש לי חובה כאזרח במדינה. ומקווה למצוא משהו שגם יספק את הצורך שלהם בביטחון וגם את הצורך שלי לתרום".

פרדוקס החינוך

המילים שלו מהדהדות באוזניו של אריאל. "אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שאולי אם לא היינו מחנכים את הילדים שלנו לערכים של נתינה ועזרה למדינה, עידו לא היה מגיע להילחם ככה בצבא ולא היה נפצע. הפציעה שלו הובילה למשבר זהות גדול מאוד אצלנו, כי התחושה הכואבת היא שהחינוך הזה בסופו של דבר פוגע בילדים שלנו ובנו כמשפחה.

"ב־3 בינואר עידו קיבל כרטיס לוטו, שיש סיכוי נמוך לזכות בו. אנחנו מודעים לרמת הפציעה שלו, אבל יש לנו תקווה שהוא יזכה בלוטו הזה. יש לו עוד דרך לעבור מבחינה שיקומית, רפואית וטיפולית, והוא סובל בדרך, אבל אנחנו מאמינים בכוח שלו. בכוח של עידו".