מבול שיבת ציון מול "מבול אל־אקצא"

מהו נצחון אחרי חיסול סינוואר? הנצחון שלנו יהיה בהחזרת החטופים, ובהשבת תושבי הצפון לבתיהם, ובריסוק שאריות חמאס ובהכנעת חיזבאללה, אבל גם בעוד עניין אחד שלציבור הרחב אין שמץ של מושג עד כמה הוא מרכזי בתודעת האוייב: ירושלים.  'אלקדס' בפיהם, ולא סתם ירושלים אלא גרעינה ההיסטורי; העיר העתיקה של ירושלים; סובב הר הבית, שבו יושבים עד היום אנשי חמאס ומספידים את השהידים של חמאס וחיזבאללה.

חמאס יצא למערכה 'לשחרור אל אקצא', ובחוצות יו"ש זעקו תומכיו: 'מליון שהידים צועדים לירושלים'. השאלה היא, כיצד אנו הופכים את 'מבול אל אקצא' ל'מבול שיבת ציון'? כיצד נוטלים את קריאת הקרב שלהם – 'למען ירושלים', והופכים אותה לקריאת הקרב שלנו ולסמל של הפסד בעבורם? התשובה הטובה והישנה, שאסור לנו להתעייף ממנה היא, התיישבות; עיבוי מאסיוי של ההתיישבת היהודית בלב ליבה של ירושלים, בגרעינה ההיסטורי, בעיר העתיקה.

במראות הססגוניים שהשתקפו אלינו בחג הסוכות הזה מסמטאות העיר העתיקה, אין די. רבבות עולי רגל שגדשו בחג  את הדרכים לכותל, להר הבית ולעיר דוד, שינו את פניה של העיר העתיקה,  אך רק לשבוע אחד. המבחן האמיתי, יחל מחרתיים, אחרי החגים, בימי שגרה וחול, והוא מגולם בנוכחות של קבע, התיישבותית, בגרעין ההיסטורי של ירושלים.

מי ששומר עבור העם היהודי על העיר העתיקה גם בימי חול ושגרה, ומונע מהעיר העתיקה להפוך לטול כרם, או לשכם,  הם המתיישבים היהודים, הלא רבים,  ברבעים שמחוץ לרובע היהודי. הם אלה שמממשים הלכה למעשה את 'חזרנו אל בורות המים לשוק ולככר...' (נעמי שמר). אלמלא הם, העיר העתיקה הייתה דומה יותר היום לעיסוויה.

הרבה דברים צריכים להשתנות כאן אחרי המלחמה, ואחד מהם היא ההתיישבות הדלילה הזאת, שהמדינה צריכה לקחת אותה תחת חסותה ולהפוך אותה לממלכתית ומאסיוית פי כמה.

בשיא תפארתו (ראשית המאה ה־20) מנה היישוב היהודי ב"רובע המעורב" (כך כונה אז הרובע המוסלמי) כ־5,000 נפש. על פי רישומיו של יהושע ילין, 75 מתוך 287 החצרות בעיר העתיקה שהיו בבעלות יהודית, שכנו אז מחוץ לרובע היהודי ובין הידוענים, בני התקופה שהתגוררו שם, היו אליעזר בן יהודה; ישראל דב פרומקין; ראובן ריבלין, סבו של הנשיא לשעבר, שנושא את שמו; ויוסף נבון, אביו של הנשיא החמישי, יצחק נבון. היישוב הזה ננטש ונכחד בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט.

רק כ־13 אחוזים מכ־35 אלף תושבי העיר העתיקה הם כיום יהודים - בהשוואה לכ־35 אחוזים בראשית המאה שעברה. כ־3,000 מהם מתגוררים ברובע היהודי וכ־1,500 ברבעים האחרים, בעיקר ברובע המוסלמי. מדינת ישראל שבה לאחר 1967 רק אל הרובע היהודי, אך לא אל שאר חלקי העיר העתיקה.

לאורך שנים רבות השכילה הציונות להוסיף חיים ובנייה בתקופות ובמקומות שבהם השתוללו המלחמות, האלימות והטרור. כך הוקמו רבים מהיישובים בארץ ישראל. כך יושבו בתים רבים בחברון וגם בירושלים העתיקה.  במציאות נורמלית, דפוס ההתנהלות צריך היה להיות שונה: התיישבות של מלכתחילה, ולא של בדיעבד, אלא ששנות המאבק הארוכות עיצבו את נוסחת: "בדמייך חיי" ופיגועים הולידו שכונות ויישובים ועוד בתים שאוכלסו בדרך לכותל ולהר,   ועכשיו זמן ירושלים. היא מרכזית מאד בתודעת המלחמה של אוייבינו, והיא צריכה לשוב ולהיות מרכזית בתודעת ההתיישבות שלנו, בתודעת הנצחון שלנו.

מול 'מבול אל אקצא', צריך להציב גם את 'קומו ונעלה ציון', ולשוב ולגאול בתים ואדמות בלב ליבה של ציון, כפי שעשה היישוב היהודי לפני קום  המדינה, וכפי שעשו ממשלות ישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים.