"חשוב שיראו שאנחנו עומדים על הרגליים למרות הכל": חיפה, עיר אמיתית

חיפה, שעת צהריים בשדרות בן־גוריון שבמושבה הגרמנית. אזור בילויים עמוס בבתי קפה ומסעדות, שבימי שגרה מפוצץ בעוברים ושבים. רק שהשבוע, בבוקר שבו נשמעו אזעקות והמיירטים התעופפו, נרשמה שם שממה מעיקה.

"עד שיצאתי מתקופת הקורונה והתחלתי להרים ראש - באה המלחמה", אומר בעצב וואסים חטיב, בעלי "משתלת המושבה" ובית קפה ברחוב. "נכנסים בימים האלה סכומים שלא יכולים לכסות את העלויות. אנחנו כעת בשעת צהריים, ואפילו את הספתח לא עשיתי. היו לי ארבעה פועלים, עכשיו אני לבד ואת בית הקפה סגרתי כי אין תנועה. לא יודע איך נסתדר, איך נמשיך, איך נצא מזה".

וואסים מראה לי את המיירט הסמוך, מרחק כקילומטר בקו אווירי. בגלל מבנה המפרץ, הוא מספר, האזור רועד מסאונד עצבני בזמן שיגור ולכן אנשים מעדיפים להסתגר בבית, להימנע מרעשי מלחמה מיותרים. במשתלה אין ממ"ד, וגם המקלט לא ממש קרוב אליו. "אני לא מפחד ואין לי לאן לברוח", וואסים אומר. "כשאני שומע אזעקה אני יושב פה במשתלה כי וואלה, אם אלוהים כתב שאמות - אני אמות".

בתי הקפה באזור ריקים, מתחננים למעט האנשים ברחוב שייכנסו ויביאו איתם פרנסה. בקפה "אנקל גרין" הודבק על הדלת פתק ובו נכתב שבגלל המצב המקום ייסגר בשעה 13:30. "בהתחלה בעל הבית סגר לגמרי", מספר סימון קטורה, לקוח קבוע, "אבל החבר'ה אמרו שרוצים לשתות קפה, אז הוא פתח לפחות בשעות הבוקר. רק שאתה רואה בעצמך - אין אנשים".

סימון מתגורר בקצה הרחוב ועבד במשך 15 שנים בבית המלון הסמוך. לדבריו, בעל המלון קנה את העסק בזמן מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כשחיפה היתה תחת הפגזות. כל טיל, הוא מחייך, השפיע על הורדת מחיר הנכס. "איזו מלחמה טיפשית, אין בה מנצחים", קטורה נאנח, "שני הצדדים מפסידים. צד אחד אולי יותר, רק שמתברר שלא אכפת לו כמה הוא חוטף, ולנו בטח שאכפת".

חיפה ספגה לא מעט במלחמת לבנון השנייה. רקטה שנורתה ב־־16 ביולי 2006 מלבנון הביאה למותם של שמונה מעובדי מוסך הרכבת. כשחיזבאללה הודיע השבוע שדין עיר הנמל יהיה כדין קריית שמונה, נראה שהתושבים לקחו את האיום בחשבון.

"היום היתה צריכה להיות לנו הצגה, כבר הקמנו תפאורה והכל עמד", אומרת ענת זמיר, מנהלת ההצגות בתיאטרון חיפה. "בבוקר, בעקבות האזעקות והיירוטים, היא בוטלה. חבל, אנשים צריכים את האתנחתא הזו, אבל הם גם מפחדים. אנחנו מדינה בטראומה. הפוסט עוד לא הגיע, אבל הוא יגיע".

זמיר מספרת שהם מנסים בתיאטרון לשמור כמה שיותר על שגרה, כמו שעיר גדולה צריכה להתנהל בימים קשים ומתוחים. "בהצגות היתה לנו תפוסה יחסית סבירה, אפילו לעומת תקופות רגילות. מתברר שאנשים צריכים אוויר, להתנתק מהחדשות הקשות בטלוויזיה".

מסתגרים בבית

רק שאת המתח שמרחף בימים אלה בצפון אי אפשר לפזר בקלות. בשוק תלפיות מראים לי תיקון בכביש, שנעשה באותו בוקר אחרי שרסיס מיירט נפל שם ופער בור קטן באספלט. במזל זה היה בלילה, כשהמקום כבר שומם.

גם בשעות שבהן אנחנו מבקרים אי אפשר להבחין בהמוני קונים לקראת ערב החג. "אתה רואה אנשים? פוחדים לצאת", מסביר איציק פנונו, שנולד בשוק ומוכר שם ביצים כבר עשרות שנים.

"אם יש אזעקות בבוקר כולם בורחים, ואם באים קליינטים הם מבקשים סחורה וממהרים לעזוב. עוד מעט תהיה אזעקה ותראה בעצמך איך כולם רצים למקלט הסמוך. אני, לצערי, לא יכול בגלל ניתוח להחלפת ברך, אז אני נכנס לחנות ומקווה שהטיל יעבור מעלי".

פנונו עבר בשוק את הפגזות מלחמת לבנון השנייה, אבל מספר שאז זו היתה מלחמה יחסית קצרה. כאן לא רואים את הסוף, והאיומים על העיר רק הולכים וגוברים. "מבין? עכשיו הם מאיימים עלינו", הוא אומר. "רק שחייבים לצאת מהבית. אני לא יכול להישאר סגור במקלט. צריך להתפרנס, וכעת הכסף פחות חשוב. אנחנו נחזיק מעמד, רק שייתנו לאויב מכה חזקה, בדרום ובצפון, ויגמרו את הסיפור אחת ולתמיד".

גם חיים מגרלשוילי, שמגיע מדי בוקר מטירת כרמל לחנות הפיצוחים בשוק, חושב שזה לא הזמן להישבר. "אלוהים שומר עלינו", הוא אומר, "מכיר עוד מישהו שיכול לסדר את הכוכבים והירח? יש לנו מדינה אחת ואין לנו גם לאן ללכת. אנחנו לא רוצים שבצד השני ימותו חפים מפשע, אבל זו מלחמת קיום".

"שיראו שהמקום חי"

מי שמתמודד עם קשיי המלחמה הוא זידאן זידאן מהיישוב עספיא. זידאן הוא בעלי "כנאפה תלפיות" בשוק. מתחילת המלחמה הוא כבר עשה יותר מ־200 ימי מילואים, ובסוף החודש יעלה שוב על מדים לעוד תקופה ארוכה.

"זה לא מבחירה, אבל אני חלק מסד"כ", הוא אומר בחצי חיוך. "התאמנתי בכל השירות לתקופה כזו, אז בזמן שצריך אותי אני לא יכול להגיד 'לא'. זה לא נעים ולא כיף, והילדים לא אוהבים שאבא עוזב, אבל מה נעשה?".

זידאן, בן 35, נשוי ואב לשניים, שחרר את עובדיו בגלל התנועה החלשה בשוק, מכין בעצמו כנאפה עם גלידה בצד ושתי כוסות קפה שחור לקליינטים שבכל זאת הגיעו.

"אם הייתי צריך ביום כזה לשים עובד בחנות, לא הייתי פותח כי אין מספיק קונים", הוא אומר. "רק שאני רוצה לפתוח בעצמי, עם כל הקשיים, כי יש חשיבות לנוף המקומי שהחנות תעבוד, שיראו שהמקום חי ושהעיר עומדת על רגליה, למרות הכל".