"חשוב לי בעיקר שיזכרו את אח שלי ואת הנופלים", אומרת מצדה בוכריס (בת 30). היא מדברת לאט. הגעגוע אל אחיה חן בוכריס שנהרג ב-7 באוקטובר בגיל 26 לא עוזב אותה והכאב קשה מנשוא. עבור החיילים שלו, רס"ן חן בוכריס היה סגן מפקד ביחידת מגלן, לוחם שיצא מהבית באשדוד ונהרג בקרב בקיבוץ נחל עוז. עבור מצדה, הוא תמיד יהיה האח הקטן, החבר הטוב שלימד אותה את ערכי החיים.
כסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מצדה פירסמה לאחרונה מחקר העוסק באחים שכולים. 444 אחים ואחיות שכולים מעל גיל 18 השתתפו במחקר, ומילאו שאלון על השפעת השכול על חייהם. מצדה הקדישה את המחקר, שנערך בהנחיית פרופ' ענת זעירא, לאחיה חן ולחברו רס"ן אריאל בן משה, מ"פ בסיירת מטכ"ל שנהרג בקרב ברעים ב-7 באוקטובר.
בין השאר, מהמחקר עלה שיש רמות מצוקה זהות בין אחים שאיבדו אח בצבא ובין אחים שאיבדו אח שלא בנסיבות צבאיות, ושקיים קושי של האחים למצוא משמעות באובדן. בנוסף, משתתפי המחקר שאינם הורים בעצמם ביטאו רמות גבוהות יותר של דיכאון ומצוקה, ונטו יותר לחפש עזרה מאחים שכולים שיש להם ילדים.
מצדה היא הבת הרביעית במשפחה של חמישה ילדים. אחיה, חן, היה בן הזקונים. בעוד שלתחושתה האישית האבל שלה הרגיש שונה, תוצאות המחקר הראו שאין קשר בין מיקום של האח או האחות שנהרגו במשפחה לתחושת הכאב.
"למי שאיבד אח בכור קשה יותר לפנות לבקש עזרה, אבל פרט לכך ראיתי שמה שמשפיע על הכאב הוא בעיקר עוצמת הקשר בין האחים. לי היה קשר מעולה עם חן".
בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו האזעקות, היא הייתה עם אחיה חן ועם הוריה בביתם באשדוד. ישבו ביחד בחדר המדרגות, חיכו לשקט. כהרגלו, חן עלה על מדים ויצא לבסיס. עד היום מצדה כואבת על כך שלא נפרדה ממנו לשלום. "הייתי כל כך רגילה שבכל פעם שקורה משהו הוא הולך לצבא ולא חשבתי שצריך להיפרד פה באופן מיוחד. הוא אמר שהוא הולך - וזהו. וזה כואב. בשעה שתיים קיבלתי טלפון מחניך שלי שהכיר גם את חן, שסיפר שחן נהרג. זה שבר אותי, אבל ידעתי שאני צריכה לחכות עד שהמודיעים יגיעו להורים. ב-12 בלילה קיבלנו את ההודעה הרשמית - ונשברנו".
בוכריס, סרן במיל', נמצאת עכשיו בשירות מילואים כקצינת מבצעים. היא למדה הרבה מאחיה הקטן. "הוא לימד אותי שהענווה מסירה מאדם כל מכשול. כי הוא לא מתבייש להגיד טעיתי, או שהוא לא יודע לעשות משהו. חן היה מלא ענווה. יש לנו תמונה יחד שבה הוא מקבל אות מצטיין בצבא, אבל הוא לא מסתכל למצלמה, אלא משפיל מבט", היא מספרת. "אמרתי לו שיסתכל למצלמה, שיהיה גאה, אבל הוא הוריד את הראש בחצי חיוך מתוך ענווה אמיתית. גם החיילים שלו סיפרו שהוא ידע להנהיג אותם ועדיין להישאר צנוע. במחברות שלו הוא כתב שהוא מוכן למות בשביל המדינה. זה לא משהו שאדם כותב סתם. הוא באמת האמין בזה והיה שלם עם הלחימה. הוא היה מוכן לעשות הכול בשביל מישהו אחר".
"רק אחרי שהוא נהרג למדתי לחיות את החיים בענווה. הוא חסר לי מאוד. שום שמחה היא לא שמחה אמיתית, אפילו הרגשות שלי נהיו כהים. כואב לי על המוות שלו. וחשוב לי שידעו עליו, ושהוא אהב את הארץ הזו ושיש לא מעט משפחות שמקריבות מעצמן בשביל האחר", מוסיפה בוכריס. "התחלנו להתרגל ל'הותר לפרסום', אבל זה שובר משפחות שלמות. חן דאג כל הזמן להזכיר את הנופלים ולכן חשוב לי שימשיכו גם את הדרך שלו ואת הזיכרון שלו".
המשפחה פתחה עמוד אינסטגרם לזכרו של חן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו