הביאו את השקיעה של היום הנורא הזה: שחררו את החטופים

זה נהיה קלישאתי להגיד שזהו יום שלא נגמר, אך האמת היא שהחיים חונקים קצת יותר כל בוקר. למעשה, נדמה שהם מידרדרים מדקה לדקה. ב־24 ביולי משפחתי ואני התחלנו לראות את השקיעה. אמא, שנחטפה לעזה ונרצחה, הושבה לקבורה בישראל לצידו של אבא, שנרצח ב־7 באוקטובר.

קשה להסביר כמה טוב זה עשה, אוכל רק להגיד שזה היה מציל חיים, אך מהר מאוד גילינו שהטלטלות לא פסקו ושהחלקים החשוכים באמת רק התחילו. הכאב ממשיך, גם אם סגרנו את המעגל האישי. אנחנו מכירים יותר מדי, אכפת לנו מדי ופשוט ממשיך לקרות יותר מדי.

נדמה שאין כיוון ואין אסטרטגיה למלחמה. ההפקרה נמשכת כל בוקר - בצפון, בדרום - ואדוותיה מורגשות בכל הארץ. מברברים לנו על "ניצחון מוחלט", ששנה כבר לא מגיע. הוא לא מגיע כי צעדים טקטיים, מרשימים וחשובים ככל שיהיו, לא יביאו לבדם שינוי. הוא לא מגיע, כי הנקמה לא באמת מביאה מרגוע לנפש. הוא לא מגיע, כי אנחנו נכשלים שוב ושוב בלהציל חיים שיכלו להיות כאן, כי חיילים וחיילות נופלים כל בוקר ולילה, וכי חטופים נהרגים ונרצחים.

לא נוכל להרגיש ניצחון כשה"הותר לפרסום" התורן דוקר כל פעם מחדש בלב. לא יהיה ניצחון כל עוד 101 חטופים עדיין שם, ולא תהיה תקומה אם יישאר שם אפילו רק אחד מהם.

הערבות ההדדית במדינה מתפרקת כל דקה שהם שם, בכל רגע שמדינת ישראל לא עושה הכל כדי להחזירם. האם אפשר להרגיש ניצחון כשיש ילדים שאולי נפרדו מהוריהם במנהרות? איזו תקומה תהיה כשעדיין אי אפשר לספר את כל סיפורי הגבורה בניר עוז על מי שלחמו במאות מחבלים לבדם כשלא היה צבא להושיע, כי חלק מהגיבורים עדיין שם? איך אפשר להשתקם כשיש מי שכבר יודעים מה עלה בגורל אהוביהם, אך אינם יכולים לבכות להם כי הם עוד מעבר לגדר? 

בשנה האחרונה זכינו בכל זאת לטעום איך נראית חברה אחרת. מול ההפקרה וההקרבה של ההנהגה המדינית, ומול הכשלים הבלתי נתפסים של ההנהגה הביטחונית, נגלו אזרחים ואזרחיות מדהימים וגיבורים שמנסים להציל חיים. כאלו שמנסים לחדש את הערבות ההדדית, שרוצים לבנות כאן יום שאחרי משותף עם מקום לכאב ולצמיחה של כולם. וגם הם יודעים שבלי 101 חטופות וחטופים אין מה לדבר על עתיד.

אז הגיע הזמן שתסיימו את היום שלא נגמר. אנחנו נמשיך להיאבק כדי שתביאו את השקיעה עליו. הגיע הזמן שתביאו את השקיעה בשביל להציל חיים – את החיים של החטופים שעוד חיים ואת החיים של משפחות החטופים שכבר נרצחו ושחייבות מקום להתאבל כדי שיקבלו סיכוי להשתקם מהאובדן ולחיות לצידו.

הביאו את השקיעה כדי להציל חיילים וחיילות ולמנוע שכול מיותר. הביאו את השקיעה כדי שהעקורים יוכלו לחזור לביתם בצפון ובדרום. הביאו את השקיעה כדי לשים סוף להקרבה ולהפקרה. הביאו את השקיעה כדי שתקחו כבר אחריות. הביאו את השקיעה כדי שנוכל כחברה, כקהילות, כמשפחות וכיחידים להתאבל, לבכות, לעכל, להתפרק. ואז, רק אז, נוכל סוף־סוף להשתקם ולקום.

נבנה כאן חברה ערכית סולידרית וחזקה יותר, שקדושת החיים והערבות ההדדית יחזרו לעמוד בראש מעייניה. לא נצליח לעשות זאת כשיש עוד חטופים - כל עוד לא החזרנו את החיים לשיקום וחיבוק ארוך ולא קברנו את מי שהופקרו פעם אחת יותר מדי. 

אז הביאו את השקיעה, כדי שנוכל להביא כבר את הזריחה.

הכותב הוא בנם של מיה גורן ז"ל, שנחטפה לעזה ונרצחה, ושל אבנר ז"ל שנרצח ב־7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז