"20 סנטימטרים בין חיים למוות": סיפורם של הפראמדיקית במילואים ולוחם המרגמות שהצילה

"לחמנו במרכז הרצועה כאשר נפתחה עלינו אש. חשבתי שיורים על צוות החובשים ועלי אבל אז קראו לי הלוחמים מהצוות של עידן והבנתי שירו לעבר הכוח שלהם. הלוחמים שם קראו לי לעזרה וראיתי את עידן שוכב על הרצפה עם קטיעה חלקית ביד. עשיתי לו מיד חוסם עורקים וטיפלתי בו בשטח כי בשלב הראשון הייתה לחימה מסביב ולא היה ניתן לפנות אותו לאחור", מספרת שירי קלימן, פראמדיקית במילואים בגדוד 8108.

את עידן יוסף גאולי, סמל (במיל') מחלקת המרגמות היא הכירה במהלך שירות המילואים המשותף. הקשר בין השניים התחזק לאחר הפגיעה של עידן מירי RPG. קלימן טיפלה בו במסירות תחת אש ועד שהגיע לבית החולים. למרות פציעתו הלא פשוטה, הוא איבד רק שלוש אצבעות מידו ולא את כולה.

"עידן היה מדהים. הוא היה פצוע בצורה משמעותית, ועדיין תוך כדי שאני מטפלת בו הוא ממש דאג ללוחמים שיישארו בלי סמל המחלקה שלהם", מספרת קלימן על האירוע. "אחרי 10 דקות ארוכות הצלחנו לפנות את עידן לאחור כשהוא מקבל טיפול ותרופות נגד כאב. גם בשלב הזה היה חשוב לו  שנתקשר להורים שלו ולחברה שלו, כדי שהפציעה לא תיפול עליהם בהפתעה גמורה. זה היה מאוד מרשים ומרגש. עידן הוא ממש אדם יוצא דופן. עלינו למסוק כשאני מטפלת בו כל הזמן עד שהצוות הרפואי הגיע בבית החולים תפס פיקוד".

גאולי מוסיף את נקודת המבט שלו על האירוע. "אני סמל מחלקה של מרגמות בגדוד שריון. בכל גדוד שריון יש גם מחלקה של מרגמות שמסייעת בקרבות. למשל אם טנק נתקע בשטח ולא יכול לנוע, אנחנו יורים פצצות עשן שמסתירות את הטנק ואת הכוחות שבאים לסייע לו. כך קרה גם באירוע שנפגעתי בו. היה שם טנק שנתקע, הוא עלה על מטען בנקודה שטוחה שכבר עברנו בה. לכן הגענו לנקודה שממנה רצינו למסך את האזור. הכנו את המרגמות והמחשבים ואז נפתחה עלינו אש. ירו עלינו RPG ורסיס עף עלי ופגע בי. נפלתי מהנגמ"ש וחייל שלי סחב אותי לנקודה מוגנת כי היה חשש שיש גם צלפים באזור", הוא מספר.

לאחר שהבין שנפצע הוא החלה לדאוג מאוד ללוחמים כי היה המפקד היחידי בשטח. "הקצין שלנו יצא הביתה ואני הרגשתי אבא של הלוחמים - ולא רציתי לעזוב אותם. במקביל גם הרגשתי שאני מאכזב את אימא שלי ואת החברה שלי כי הבטחתי להם שלא אפצע בקרבות".

את הפציעה עצמה ראית?

"כן. הייתי בהכרה עד שהרדימו אותי בחדר ניתוח. זו הייתה פציעה לא יפה כשחלק מהאצבעות שלי קטועות וגם יש לי שבר פתוח. כשהכניסו אותי לניתוח ידעתי בדיוק מה המצב שלי, אבל הרגשתי כמה הצוות רוצה לעזור וכמה הם מכווני מטרה. והם באמת הצליחו להציל לי שתי אצבעות ביד. אפשר היה לקטוע את כל כף היד שלי, שלא הייתה במצב טוב בכלל, אבל הם ממש נלחמו עליה והצליחו. כשהתעוררתי הופתעתי לגלות שהם הצילו לי חלק מכף היד כי ככה חשבתי לפני שהרדימו אותי בחדר הניתוחים".

"הרופאים אמרו לי שיש לי מזל"

למעשה, הוא מספר, חייו ניצלו בנס. "ההבדל בין חיים ומוות במקרה שלי הוא 20 סנטימטרים בלבד. אם הרסיס היה פוגע בי בבטן, אז לא הייתי כאן כנראה. הרסיס היה חוצה אותי לשניים. הרופאים עצמם אמרו לי שזה מזל גדול שהפגיעה הייתה ביד, כי רסיס כזה היה הורג אותי אם הוא היה פוגע בבטן. אז נכון, אני סובל ויש לי נזק בלתי הפיך אבל אני חי".

במהלך השיקום שלו, שלקח שלושה וחצי חודשים פגש גאולי לוחמים עם פציעות חמורות משלו, מה שלדבריו נתן לו פרופורציות. "כשאתה רואה לוחמים שנפצעו קשה, שנאבקים לשקם את עצמם ונותנים הכל כדי להרגיש טוב למרות הכל, אתה מקבל פרופורציה על המצב שלך. נכון גם לי יש עליות וירידות במצב הרוח, אבל החלטתי לעבור את השיקום כשאני במצב רוח טוב - כשאני חזק עבור המשפחה והחברה. ברוך ה' אחרי השיקום כיום אני עצמאי".

האם יש לך מסר ללוחמים אחרים שנפצעו?

"בשיקום אמרו לי שפציעה היא דבר רנדומלי, ואף אחד לא מוכן לזה מראש. זה פשוט קורה. לכן גם אין סיבה להאשים את עצמך אלא להתמודד. העיקר זה להתמודד ולא לשקוע בצער. אני רוצה להגיד ללוחמים שנפצעו: יש בנו את הכוחות להמשיך לחיות, ואפילו לחיות טוב. אני בשיקום ראיתי לוחמים שנפגעו קשה מאו, ובכל זאת הם נאבקים כמו אריות. מדובר בגיבורים, באנשים מעוררי השראה שנאבקים וחיים טוב למרות הכל. נכון יש נפילות, אבל הסוד הוא להמשיך לגייס את הכוחות שיש בתוכנו. מסתבר שיש לנו בנפש כוחות חזקים יותר ממה שאנחנו מכירים, והם עוזרים לנו לקום גם אם יש נפילות".

"פראמדיק בצבא זה תפקיד מאד בודד"

קלימן מספרת כי בשיקום של גאולי היא חוותה את אחד הרגעים המרגשים במלחמה ."ביקרתי את עידן כמה ימים אחרי הפציעה שלו. הוא היה עם חיוך על הפנים והצחיק את הצוות המטפל ואת כל החברה בחדר. לראות את הכוחות שלו היה מבחינתי אחד הרגעים המרגשים ביותר שהיו לי".

הרגשת אחריות לאחר הפציעה שלו?

"מרגישים תחושת אחריות ומחויבות ללוחמים. מבחינתי ההימצאות שלי איתם בקרב היא אמירה שאני איתם, שאני אדאג להם ואטפל בהם הכי טוב שאפשר. אמנם זה מפחיד, אבל הידיעה שאין מי שיסייע חוץ ממני היא דבר עמוק ויש דאגה גדולה מאד ללוחמים האלו".

בעקבות האחריות העמוקה שהיא חשה, החליטה קלימן להקים עמותה שתתמוך בפראמדיקים שנמצאים בשירות הסדיר. "פראמדיק בצבא זה תפקיד מאד בודד. נמצאים לבד בשטח ועם אחריות ענקית על הכתפיים. זו בדידות גדולה, ותמיד יש גם את החשש שלא פעלת מספיק טוב".

לדבריה, לפראמדיקים אין עמיתים שאיתם יוכל לחלוק את הרגשות הללו. "אני למשל לא ישנה עמוק בלילות מהרגע שהגעתי אל הגדוד. יש כל הזמן דריכות שלא מרפה, וגם מתרגלים כל הזמן מצבי פציעה שונים כדי להיות יותר טובים בקרב".

בעקבות המצב הזה, קלימן ופראמדיקים נוספים המשרתים במילואים הבינו את הצורך לטפל גם במטפלים. "אנחנו כמי שהיו במצב הזה, יודעים הכי טוב מה עוברים הפראמדיקים האלו, שחלק גדול מהם היו פקודים שלי בקורס הפרמדיקים שהם עשו. אני מכירה אותם ודואגת להם כשעכשיו הם נמצאים לבד בשטח. לכן הקמנו עמותה שדואגת להם ומסייעת להם. בתיאום עם צה"ל ומשרד הביטחון, אנחנו מוציאים אותם למסעות בחו"ל ומעניקים להם סיוע נפשי. זה ממש חשוב כדי שהלוחמים הבודדים והמיוחדים האלו יתפקדו הכי טוב ולא יינזקו".