אבינו מלכנו, עזור לנו להפסיק לשקר לעצמנו: באנו קונספציה לגרש

זהו הזמן, זה היום זה הרגע: ואולי בלשן יפתור פה הכל. אולי פשוט יש בעיה לשונית שמחייבת פתרון עם המילה "קונספציה". זאת מילה שבאה בעברית שלנו תמיד בלשון עבר. "היינו בקונספציה", "טעינו בקונספציה", והשלאגר "יצאנו מהקונספציה". משום מה אין לשון הווה למילה קונספציה, תנסו לגלגל על הלשון: "אנחנו בקונספציה". לא עובד.

שני דורות חלפו, וזה לא השתנה. בואו נחזור אחורה לראות במה עסקו העיתונים בערב יום הכיפורים שנת 1973: "אושרו התייקרויות חוטי כותנה, רהיטים וגפרורים", "שמונה חודשי מאסר לסגן בצה"ל על גניבת 5,000 כדורי עוזי", "כנס קיבוצים נערך בניר עוז נגד נישול בדואים", והחשוב מכל - "הטלוויזיה הרוסית נעזרה בברצלונה בדן שילון". בעיתון אחר מצאתי את הידיעה הצובטת מכל: "צה"ל עוקב אחרי הנעשה בצד המצרי של התעלה".

יום למחרת נפתחה מלחמת יום כיפור, עם 2,300 הרוגים ב־19 ימים, שאחריה המדינה כבר לא חזרה להיות כשהיתה. חשבנו שלמדנו, סיפרנו איך הפנמנו. יש הרבה חטאים, אבל על חטא הגאווה משלמים במזומן.

ואז קפצתי בזמן 50 שנה ויום קדימה, אל כותרות העיתונים ב־6 באוקטובר 23'. "מתפללים לפשרה" - על התפילות בהפרדה במרחב הציבורי, "זוגיות במבחן - הצומת של סער וגנץ" - הנושא שלא עזב אותנו כל השנה, וגם, שימו לב, "שר הדתות על סערת חלוקת ממתקים לילדים בבתי כנסת". וכמובן, איך לא, הידיעה הצובטת מכל: "50 שנה למלחמת יום כיפור - כך הופתענו". מה שנקרא - זה מאחורינו.

יום למחרת התרחש הטבח הגדול בהיסטוריה. כמה מביך לראות במה עסקנו רגע לפני כן.

הכל כאן מוכר, בעצם

אז בואו ניתן סימנים איך אנחנו נראים לפני התופת, סנטימטר מאסון: מחלוקות מדומות שנמוגות עם הפגז הראשון, שגרת חיים של שווייץ, ועוד מוטיב שחוזר על עצמו - ממשלה צרה. נאהב את זה או לא, אבל מלחמת יום כיפור, הסכמי אוסלו, רצח רבין וטבח 7 באוקטובר - כולם התרחשו בממשלה שחצי עם הרגיש שהוא לא נספר בתוכה.

ומה התסריט הקבוע עם פרוץ מלחמת הפתע? יום אחרי האסון הכותרות עוברות להלם, גבורת האזרחים שצצה בכל פינה, ואז, הפלא ופלא, מוקמת ממשלת אחדות. טוב שנזכרנו.

האם ירח הדבש מחזיק מעמד? ברור שלא. איך זה נמשך, כולם יודעים: יוצאים מההלם הראשוני ומייד שוקעים בהאשמות הדדיות, פיצול הממשלה מחדש או בחירות, וכמובן מחליטים ש"יצאנו מהקונספציה" ונרגעים. הסכנה מאחורינו.

אומרים שהיונק הוא יצור לומד. הישראלי הוא יצור שלומד לשכוח.

תסתכל לה בעיניים

ערב יום הכיפורים תשפ"ה, פעם אחת נאמר לעצמנו ביושר: אנחנו בקונספציה. כן, בהווה. לוחמינו קמו כאריות להילחם ולהציל את הממלכה השלישית, אבל זה לא מספיק.

בראש המערכת המדינית והצבאית עומדים אותם אנשים שהיו אחראים לאסון. ראש הממשלה דיבר בנאום השנה למלחמה על "כאב", "אובדן" ו"תוגה". המילה "כישלון" לא הופיעה, וועדת חקירה ממלכתית לא הוקמה. הרמטכ"ל וראש השב"כ איתנו, ואיתם רוב הקצונה הבכירה, למה מה קרה?

מאז הטבח ישראל חטפה את שתי המתקפות הגדולות בהיסטוריה מאיראן. על הראשונה, באפריל, לא היתה תגובה מרתיעה. השנייה נענתה עד לירידתנו לדפוס בנאומי הפחדה, ומי ייתן שעד שתקראו זאת הכור האיראני יעוף לשמיים. התימנים, העיראקים, וכמובן חיזבאללה, החליטו לתקוף את ישראל באופן חסר תקדים. בחודש האחרון התעוררנו - אבל זה לא מתקרב ליעד. זאת שוב קונספציה.

אנחנו מגיבים למתקפות שמנסות להרוג אלפי ישראלים על פי התוצאה, ולא על פי הכוונה. לכן, בהגדרה סטטיסטית זה יימשך עד שיצליחו להגיע לטבח במספרים שהם רוצים. איך אפשר לדעת? כי זה בדיוק מה שכבר קרה. אם על הקסאם הראשון שנורה ב־2001 היינו מגיבים בעשירית מהתגובה ב־2023, אלפי ישראלים היו חיים בינינו היום.

אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלמה לפניך. תן בנו את כוחות הנפש להיגמל ולהודות: אנחנו בקונספציה.

הגיע הזמן לבחור

אישי בשבוע השבוע, בבוקר 7 באוקטובר ב־6:29, בחרתי לקחת את ילדיי אביב וכרמל לנובה. קמנו בארבע בבוקר והגענו לטקס המרגש והמצמרר בפשטותו הזועקת, שהיה ביער רעים. באבי יאר שעה ורבע מהבית.

בשבילי זה היה "והגדת לבנך" של דור המדבר, שפוגש את "לעולם לא עוד" של סבתא. עמלק פוגש את הנאצים שפוגש את חמאס. תרשים הזרימה הידוע, אמרתי להם: הצורר צורר, השוחט שוחט, ואז הופך לגרגיר אבק בהיסטוריה. אנחנו נשארים.

אחרי הטקס נסענו לבארי. באחד הבתים היו מונחות על הרצפה צלחות חרס מותכות זו לזו. חרס, למען הסר ספק, מותך בטמפרטורה של יותר מ־1,000 מעלות צלזיוס. ככה יהודים סיימו את חייהם ב־7 באוקטובר 23', את השיניים שנותרו מחלקם היה צריך לזהות בטכנולוגיות של רשות העתיקות.

זה אומת הטבח או אומת החיים. כל הרמזים וגלגלי ההצלה נזרקו לנו, הגיע הזמן לבחור.

שיר בשבוע

"בוא תראה מה פספסת בוא תראה"

(אנה זק שרה לטיל התימני)