קיבוץ בארי: המקום שבו הזמן עמד מלכת

מסוק אפאצ'י, דק גזרה וחמוש כהלכה, ריחף לאורך טקס הזיכרון מעל קיבוץ בארי, הזכיר לכולם שלמרות ששנה חלפה, 7 באוקטובר 2023 טרם עבר וסופו גם לא נראה באופק.

רק שבבארי לא צריכים מסוקי קרב ורעם תותחים כדי לזכור מספרים - 102 נרצחים, עשרה חטופים חיים ומתים. אין שם כמעט משפחה שלא פגשה את השכול, או כזו שמייחלת לשובם של יקיריה ממרחק של קילומטרים ספורים מהבית. כל כך קרוב, כל כך רחוק.

מחוץ לביתה ההרוס של משפחת הרן הסתובב אתמול הבן יובל, שאיבד לפני שנה את אביו אבשלום. אמו שושן ואחותו עדי היו בשבי וחזרו ממנו, אבל ללא טל שוהם, בן זוגה של עדי, שנשאר חטוף בעזה.

"העונות עברו, הצמחים גדלו, אבל בסופו של דבר הזמן עמד פה מלכת", יובל אמר בעצב, כשהביט על שרידי המקום. "המשפחה שלנו התפרקה, ועד שטל לא יחזור נמשיך לחיות את 7 באוקטובר. רק אחרי שכל החטופים יחזרו ונהיה שלמים כקהילה, כמדינה, כעם, השמחה תיתן לנו כוח להתחיל לחשוב איך נבנה את חיינו מחדש. הלוואי שנחזור להיות משפחה משעממת, שחיה חיים שקטים ורגילים".

הטקס נערך בתפר שבין שכונת הזיתים לשכונת הכרם, שספגו מכה אנושה, ומשם המשיכו הבאים לבית העלמין. בין הצועדים היו גם ג'יל ופיט בריסלי, שעשו את הדרך מדרום וויילס שבאי הבריטי. בתם ליאן הגיעה לפני 29 שנים לבארי כמתנדבת, הכירה את אלי שרעבי, השניים התחתנו ונולדו להם שתי בנות, נויה ויהל. ב־7 באוקטובר ליאן ובנותיה נרצחו, ואילו אלי נחטף ועדיין מוחזק בשבי.

אתמול הקפידה ג'יל להחזיק את "קופסת לכלוך", דובון המחמד שבתה שמרה עוד כילדה ושאותו דאגה להביא לנגב המערבי. בפברואר האחרון ג'יל מצאה את "קופסת לכלוך" זרוק מחוץ לבית של בתה. "עכשיו עשיתי שם קצת עבודות גינון וניקיון", סיפר פיט. "כשאלי יחזור מהשבי, לפחות שהבית יהיה במצב סביר".

בבית העלמין הניחו זר פרחים לזכר כל נרצח. אבידע בכר, שאיבד את אשתו, את בנו ואת רגלו הימנית, עלה לדבר בשם המשפחות השכולות. גם הוא, הקיבוצניק הקשוח, נשבר לא פעם. "אני מלא תקווה ומאחל שהבתים יהיו מלאים ומוארים, הילדים ישחקו בגן וירוצו בגרנוליט", אמר וקולו נחנק. "חדר האוכל יהיה מלא באנשים, הדפוס ימשיך להדפיס, החיטה תיזרע, תפוח האדמה ייאסף, המטעים יניבו, הגנים ובתי התינוקות יהיו מלאים, וצחוק ילדים יישמע בשבילים".

בכר כבר חזר לגור בקיבוץ המפונה, והוא משוכנע שיגיע היום שבו חבריו ימלאו את השבילים ולא רק בטקסי זיכרון. "הקיבוץ יחזור, נקודה", תקע יתד. "נהרוס את השכונות שנפגעו, נגמור לתת לאדמה לספוג את הדם ונבנה הכל מחדש".

גבורת המקומיים

אחר הצהריים התעוררה רצועת עזה לרעש מחריש אוזניים. ירי של חמאס למרכז וארטילריה כבדה שנורתה בתגובה. ראש המועצה האזורית אשכול, גדי ירקוני, הגיע עצבני לטקס שנערך בקיבוץ רעים, לקראת השקיעה. "אנחנו שוחרי שקט, אבל ברגע שיורים עלינו הם חייבים לדעת את המחיר", אמר לפני שתפס את מקומו. "אני מצפה שממשלת ישראל תלמד אותם לקח. להראות שברגע שיורים פצמ"ר אחד בעל הבית השתגע. לא להרוג, אבל להעלות מטוסים ולהוריד בתים".

לטקס ברעים הגיעו כ־150 יהודים אמריקנים, אנשי ארגון ה־JNF שמסייעים לישראל מתחילת המלחמה. שאלתי את שרון וקני פריד, שהגיעו מניו ג'רזי, אם רעשי הקרב לא מרתיעים אותם. קני מייד ענה: "אני רופא מנתח, הייתי באסון התאומים, רק גבורת המקומיים תראה לנו את הדרך".

בקיבוץ רעים גרים כיום כרבע מהחברים, אבל לטקס הגיעו הסעות מהמרכז עם רוב המפונים. כמו בבארי, גם כאן יש רבים שמתגעגעים הביתה, לשדה ולחדר האוכל.

"נכון להיום, אין מישהו שפנה אליי ואמר שהוא לא רוצה לחזור", סיפרה זוהר ליבנה־מזרחי, מזכירת הקיבוץ. "אומרים שהם צריכים קצת זמן, כי בשורה התחתונה מה השתנה כאן? כלום. החטופים עוד בעזה, ורעשי ההפגזות לא ניתנים להכלה על ידי רבים, בטח הילדים. זה לא פשוט, אבל קיבוץ רעים היה ונשאר הבית".