שנת האבל

טבח השבעה באוקטובר מהווה אירוע טראומטי בסדר גודל חריג בטבעו ובעוצמתו. ככזה אנו הפסיכיאטרים יכולנו לצפות לתופעות של תגובה בתר חבלתית (הפרעה פוסט טראומטית) מסיבית בהקפה ובחומרתה.

טבח השבעה באוקטובר הפיל חללים רבים, נרצחות ונרצחים מתושבי העוטף, ממשתתפי המסיבות ומחללי צה״ל. ככזה אנו הפסיכיאטרים יכולנו לצפות לתגובת אבל מסיבית בהקפה ובחומרתה.

טבח השבעה באוקטובר ניתץ את תחושת ה׳״בלתי מנוצחים״ ששגינו בה. ככזה אנו הפסיכיאטרים יכולנו לצפות לתגובה של דכאון, חוסר אונים ותחושת קטסטרופה ממשמשת ובאה.

טבח השבעה באוקטובר הביא בעקבותיו מלחמה ארוכה ומתמשכת, מלחמה לא ידענו כדוגמתה שטרם הסתיימה. ככזה אנו הפסיכיאטרים יכולים לצפות להצפה של פניות במצבי חרדה, דאגה והתמכרויות.

טבח השבעה באוקטובר ארע בעיצומה של המהפכה המשפטית, תהליך של פיצול בחברה הישראלית ותחושה של חוסר אמון בהנהגה בקרב חלק ניכר מהעם. ככזה אנו הפסיכיאטרים יכולים לצפות לתופעות של הקצנה, זעם וקיטוב בעם.

כל אחד מהצירים המתוארים מהווה גורם או טריגר למצוקה נפשית, המצוקה האישית והחברתית דומות ומקבילות. הצירוף של כל הפרמטרים ביחד מטיל אותנו לתוך תהום של תגובות, התנהלויות וסבל נפשי.

מגמה שהחלה לפני השבעה באוקטובר אך הטבח והמלחמה העצימו אותה היא השימוש הקבוע והלא מידתי באבחנה של פוסט טראומה. הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעה מאוחרת, מחייבת חשיפה לטראומה מסכנת חיים, תגובת בהלה וחרדה ותסמינים שאופיינים להפרעה. לא כל ארוע קשה ומצער נחשב כטראומה. לא כל אדם שחווה טראומה מפתח תגובת בהלה, ולא כל תגובה תתפתח להפרעה פוסט טראומטית.

הבשורה הרעה היא שרבים מידי מאיתנו נחשפנו לארועים קשים, בעיקר החטופים, תושבי העוטף והצפון, שורדי המסיבות, החיילים ובני המשפחה של הנרצחים והנפגעים. הבשורה הטובה היא שלרוב יש חוסן לעמוד מול החוויה הנוראית, לעבור תהליך ולחזור לחיי שגרה במקביל לאבל, לכאב ולמצוקה.

תפיסת הארועים כקטסטרופה שאיננה ניתנת להכלה ולעיבוד, הובילה לתגובה ״טיפולית” שראתה בכל אדם כנפגע, ככזה שלא יתכן שישתקם, כנכה. התגובה הובילה לשימוש יתר בחומרי הרגעה תרופות וסמים, והפנייה מהירה מידי למסלול של נכות. בשלב המיידי הושגה הרגעה אולם את ההשלכות של ההתמכרות והנכות יקח שנים לבטל.

ברמה החברתית אנו עדים להתפרקות של ערכים עליהם מושתתת החברה הישראלית, ערכים כמו נטילת אחריות וערבות הדדית. ערכים כמו אחדות והתגייסות. אלו ערכים שהמציאות הקשה הביאה למבחן, ורבים יאמרו כי כשלנו בו. החוויה ש”אין על מי לסמוך״ איננה רק חוויה חברתית. זו חוויה שמטלטלת כל פרט ופרט. חוסר ההסכמה לגבי המטרה העליונה של המערכה - החזרת כל החטופים ובכל מחיר, מביאה לחוסר אמון בהנהגה ובצבא (שכשל במניעת האסון).

המתח, ההתקפות על העורף, הקורבנות הרבים והמשכות המלחמה והתרחבותה מביאים לחיכוכים, הקצנה וחוסר סבלנות וסובלנות, הפיצול בעם משייך את הנפגעות והנפגעים לפי שיוך פוליטי ומביא ל״עייפות החמלה״. חלקנו כבר פחות כואבים כל חלל וכל הרוג, חלקנו פחות כואבים את כאב החטופים ובני משפחותיהם.

אלו רק חלק מהתהליכים שאנו עדים להם. אין ספק שנראה צורות ביטוי נוספות ושונות עם ההתפתחויות במדינה. מערך בריאות הנפש קטן אמנם אך מלא באנשי מקצוע מסורים ומקצועיים. רוב העבודה הטיפולית חייב שתעשה על ידי ההנהגה, התקשורת וגורמי חינוך.

תקוותי היא כי עם חלוף שנת האבל,החזרת כל החטופים וסיום הלחימה, נצליח לאזור כוחות, לתקן עיוותים ולחזור לשגרה הישראלית, המוכרת לטוב ולרע.

ד”ר צבי פישל כיהן כיו”ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל