מה דעתכם להיכנס לראש שלי לרגע?

אתם מרימים טלפון לאמא שלכם, היא אומרת בלחש שאינה יכולה לדבר. רגע אחר כך היא כבר כותבת שמסביב לבית מחבלים בכל מקום. דמיינו לעצמכם שעות של התכתבות משפחתית מלאות פחד ואימה בניסיון לבדוק שכולם עוד בסדר, והם שואלים איפה הצבא ומאמינים שהוא בדרך.

הוא לא. אף אחד לא בדרך.

דמיינו את הרגע שבו אבא שלכם אומר שהמחבלים אצלו בבית, ורגע לאחר מכן נותק הקשר. וזהו.

דמיינו את הרגע שבו אתם מבינים שחצי מהמשפחה הפכו פתאום למנותקי קשר, ואתם רחוקים ואין לכם מה לעשות חוץ מלנסות להחזיק קשר עם מי שעוד אפשר, ולהחזיק את התקווה שיהיה בסדר. מנסים לחשוב על כל אדם בהיסטוריה שלכם שאולי יוכל לעזור, שאולי יש לו קשרים עם מישהו, שאולי יודע משהו. ותוך כדי זורמות עוד ועוד הודעות זוועה. ואתם כבר מבינים ששום דבר לא יהיה כפי שהיה.

ואז ימים של המתנה, המתנה למבשרים. יש ידיעה, אבל אין ודאות. מחכים.

וכבר מבינים שיש כאוס טוטאלי ושזה לא דומה לשום דבר שהכרנו, לשום דבר שידענו. אבל המוח עוד שבוי בתפיסות קודמות ומנסה להאמין שיש מי שדואג.

והמבשרים מגיעים. מודיעים על אמא. ואז על אבא. או שבסדר הפוך, כבר איני זוכרת. וגם שאיתי מוגדר חטוף.

והמוח, אותו מוח ששבוי בתפיסות הקודמות, מאמין שכרגע כל הגורמים הרלוונטיים פועלים להחזירו. להציל את איתי. אחרי שנכשלו בהצלת ההורים, נכשלו בהגנה על כל כך הרבה אזרחים, המוח בטוח שכרגע עושים הכל כדי להציל את מי שעוד אפשר ולהחזיר אותם. המוח בטוח שכרגע שמים את כל המחלוקות, את כל הפוליטיקות, את כל האינטרסים הנלווים בצד, כי עסוקים בהצלת חיים, בהצלת חיי החטופים. כי ככה לימדו אותי, ככה חינכו אותי. זה האתוס שעליו גדלתי פה. ואז מתפוצצת הבועה ומגלים את האמת המרה: הם לא. אף אחד לא.

סרט שסופו לא נראה באופק

שנה אחרי. בהצהרת משפחות החטופים שמעתי את עינב צנגאוקר אומרת "כבר שנה". אז נפלה עלי ההכרה: כבר שנה אנחנו בסרט אימים. סרט שאף אחד לא יכול לדמיין. סרט שסופו, גם אחרי שנה, לא נראה באופק.

שנה של לחימה ואין ניצחון, ואין הכרעה, ו־101 חטופים עדיין שם, מופקרים למותם.

כבר שנה שהמלחמה מתנהלת ללא אסטרטגיה ברורה, ומבלי לסיים את המערכה בדרום נפתחו מערכות נוספות בכל החזיתות. ראש הממשלה מבטיח לנו ביטחון, אבל בינתיים כולנו מוצאים עצמנו שוב ושוב חרדים בממ"דים, מנסים להבין אם המתקפה מגיעה מצפון, מדרום או ממזרח.

שנה שבה הישגים צבאיים אינם מתורגמים להחלטות מדיניות ולהסכמים. האסטרטגיה היחידה היא בשימור המלחמה ובשימור הקואליציה. שנה של שיברון לב - אישי, ביטחוני, חברתי ולאומי.

השברים רבים ועמוקים ומופיעים אצל כל אחת ואחד מאיתנו: משפחות החטופים, משפחות הנרצחים, בקרב הניצולים, המפונים וכל הקהילות הפגועות. אבל גם בקרב כל מי שגדל והתחנך כאן על ערך חיי אדם וערבות הדדית. אלו הערכים שהקנו לנו תחושת ביטחון.

אנחנו בשבר מוסרי וערכי, שבר בצביונה של המדינה. מבלי שתהיה אפשרות לשברים הללו להתאחות לא יתאפשר שיקום, לא תתאפשר צמיחה ולא תתאפשר תקומה למקום הזה, למדינה שלנו.

מלחמות מסתיימות בהסכמים

שום מבצע חיסול, נועז או מוצלח ככל שיהיה, לא יחזיר את "הגאווה הלאומית" ולא יקנה לנו תחושת ביטחון, כשבאותו הזמן מוותרים על חיי החטופים ומקריבים אותם למותם. הדרך לביטחון נעוצה בהחזרת החטופים. אז נדע ששוב יש פה משמעות לערך חיי אדם.

ועוד משהו קטן על מלחמה, ניצחונות והכרעות. בימינו מלחמות אינן מסתיימות בניצחון מוחלט, או בהכרעה ברורה - מלחמות מסתיימות בהסכמים.

בסופו של דבר ייחתם הסכם, גם בצפון וגם בדרום. השאלה בכמה חיי אדם נשלם עד אז? חיי חיילים, חיי אזרחים וחיי האזרחים החטופים כרגע בעזה ונמצאים בסכנת חיים מיידית כבר שנה.

את מחדל 7 באוקטובר לא יהיה אפשר למחוק לעולם, אבל עדיין לא מאוחר לבחור בחיים ולא להסכים להקרבת החטופים.

מרב סבירסקי היא בתם של אורית ורפי שנרצחו בבתיהם בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. אחיה, איתי, שהגיע לביקור, נחטף מבית אמו ונרצח לאחר 99 ימים בשבי חמאס