שנה, היום. שנה ליום השחור בתולדות המדינה. שנה ליום שבו אירע המחדל הבלתי נתפס, וההפקרה שאין לה מחילה. שנה ליום שכל מי שחי כאן לא ישכח עד לנשימתו האחרונה. שנה ליום שבו חיינו השתנו ללא הכר – לרע, ויש לקוות שגם לטוב.
שנה, היום, ועדיין אי אפשר לעכל את מה שקרה. את אלפי המחבלים שחדרו באין מפריע לארץ. את הרצח ההמוני בקיבוצים, בערי העוטף ובמסיבת הנובה. את הבתים שנשרפו על יושביהם. את האונס, וההתעללות, והביזה, ואת שיירות החטופים. את תחושת ההשפלה, והעלבון, כשכל זה גם צולם ושודר בזמן אמת, כשמדינת ישראל הגדולה, הכל־יכולה, עומדת מנגד חסרת אונים.
ממדי האסון בקיבוץ בארי // צילום: אורן בן חקון
שנה, היום, ועדיין אי אפשר לעכל את עוצמת הכישלון. את הקונספציה שקבעה כי חמאס חלש, מורתע ורחוק ממלחמה, ולכן אפשרה לו להתעצם ולהתחמש. ואת העיוורון המודיעיני שראה הכל - ולא ראה כלום. את הרפיון המבצעי, במפקדות ובשטח. ואת ההחלטות השגויות, מראש ובזמן אמת, בצמרת הצבאית ובצמרת המדינית.
שנה, היום, ואין מספיק מילים שיתארו את הגבורה. קודם כל את הגבורה האזרחית של מי שהיו נצורים בממ"דים ובבתים, של מי שנמלטו על נפשם ושל מי שיצאו להציל אחרים – את משפחתם, שכניהם ולעיתים גם זרים מוחלטים. ולצידה הגבורה במדים, של חיילים ושוטרים, אנשי שב"כ וכוחות ההצלה, ששעטו לתוך התופת ובמקרים רבים שילמו על כך בחייהם – רק כדי להציל חיים של אחרים.
שנה, היום, ואין דרך למחוק את המראות של העוטף אחרי שהתופת שככה. את ערימות הגופות שהגיעו למתקן המאולתר שהוכשר בניסיון להתמודד עם אסון שלא היה כדוגמתו. את הבתים השרופים, את טורי המכוניות שנוקבו בכדורים, את כמויות האמל"ח של המחבלים שנותרו פזורים בדרך ואת המוות שנזרע בכל פינה.
שנה, היום, להבנה שגם המקום הכי בטוח, הבית, הפך מלכודת מוות. שנה לנטישה ההמונית של תושבי הדרום, והצפון, שחששו להיות הבאים בתור, כי את מה שחמאס ביצע - חיזבאללה תכנן ושכלל ונערך לבצע. ושנה להמוני ישראלים בכל מקום אחר בארץ שביצרו את ביתם, והחלו להתנהל על פי לו"ז השיגורים, התקיפות והחרדות.
שנה, היום, לרגע שבו התחלנו להכיר את השמות, ואז את הפנים. את שמם של החטופים, ואז של בני משפחותיהם שיצאו לקרב על חייהם - שהוא הקרב על חיינו. ואת שמם של הנופלים, שמספרם גדל בהתמדה, כמעט מדי יום, כשכל שם הופך את הבטן מחדש כאילו הוא היה הראשון. ושמם של יישובים וקהילות שחרבו. ושמם של ארגונים ואזרחים שהתגייסו לעזור.
שנה, היום, ליציאה למתקפה. תחילה כדי להדוף את המחבלים שפלשו בארץ, ואחר כך כדי לעקור אותם מהשורש. בעזה, ובהמשך גם בלבנון, ביהודה ושומרון, בסוריה ובתימן - ואפשר שבקרוב גם באיראן ובעיראק. מלחמת אין ברירה שאין מוצדקת ממנה, מלחמה שראשיתה באסון, ויש לקוות שאחריתה תהיה בתקומה, אבל גם בתבונה.
שנה, היום, לאחדות הגדולה שפרצה מהעם שקוטב בהתמדה והוכיח כי הוא טוב ממנהיגיו. שנה להתגייסות חסרת התקדים, באזרחי ועל מדים. שנה לגבורת המילואימניקים ובנות/בני זוגם. שנה לעוצמת הכוח הנשי שהוכיח שהוא ראוי ומסוגל ולא נדרש לטובות - כי הן פשוט טובות. שנה לעוצמת החקלאים והמתנדבים. שנה לסיוע הפיזי והכלכלי מרחיב הלב של יהדות העולם, ושל ידידותינו הרבות ובראשן ארה"ב.
שנה להבנה שהיינו יהירים
שנה, היום, להבנה שהיינו יהירים, וחשבנו שאנחנו יודעים הכל. שנה שבה ניתנה לנו הזדמנות אדירה, אולי חד־פעמית, להתחיל מחדש ולהיות טובים יותר, אבל גם שנה שבה התעצמו תמרורי האזהרה. שלא למדנו באמת את הלקח כי רבים מדי חזרו מהר מדי לסורם – בעיקר בממשלה, שבה מרצדים איים בודדים של מצוינות בלב אוקיינוסים מסוכנים של חובבנות ושרלטנות.
שנה, היום, ללקיחת האחריות של ראשי מערכת הביטחון, ושל בריחה מאחריות של הפוליטיקאים. שנה שגם בסיומה לא נדע למה קרה מה שקרה, כי לאיש אין אינטרס אמיתי לחקור. שנה שבה ישראל חזקה צבאית, אבל נחלשת כלכלית ומבודדת מדינית. שנה שבסיומה שום דבר לא באמת נגמר, כי החטופים לא חזרו, והמפונים לא חזרו, וכל הזירות עדיין פתוחות, וסימני השאלה רבים מהתשובות.
שנה, היום. והלקח, שלא ברור אם נלמד, הוא שהכל בידינו, ושאם רק נהיה צנועים יותר ומלוכדים יותר – רק אז ננצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו