המשטרה ממלאת תפקיד ראשי בריסוק הדמוקרטיה

אני מנסה להבין מה עובר בראשם של השוטרים שעצרו ביום שישי שלוש נשים נורמטיביות שהניחו בבית כנסת עלונים לשחרור החטופים. השוטרים האלה גאים בעצמם? הם חושבים שתפקדו כמו שצריך כשאזקו את הנשים כאילו הן פושעות מסוכנות, ולקחו אותן לתחנת משטרה?

ואני מנסה להבין מה עובר על השוטר שדחף לרצפה מפגין בן 80. הוא גאה בעצמו? הוא חושב שתפקד כמו שצריך כשהפעיל אלימות שלא לצורך כלפי אדם שיכול היה להיות האבא שלו?

ואני מנסה לחשוב מה עובר על השוטרים שהחרימו אתמול ארגזים עם חולצות של המחאה? הם גאים בעבודתם המקצועית, וחושבים שלאיים על אזרח ש"תבדוק את העבר שלו" זאת דרך התנהלות נכונה?

כל השוטרים האלה חזרו הביתה, ומה הם אמרו לילדים שלהם, ולנשים ולחברים שלהם – שהם בלמו את גל הפשיעה? שהם עצרו את הטרור? שבזכותם ישראל היא מדינה טובה ובטוחה יותר? שהם הפעילו אמצעים סבירים וכוח באופן סביר, כמתחייב מגוף אכיפה במדינה דמוקרטית? הם באמת מאמינים בזה, השוטרים האלה?

הופכת במו ידיה ליריבת הציבור

האמת היא שאין שום תשובה שיכולה להניח את הדעת. רצף האירועים הזה לא יכול להניח את הדעת, משום שהוא מצביע שמשטרת ישראל איבדה כיוון. היא כבר לא יודעת (או לא רוצה) להבחין בין מותר לאסור, בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע, בין אויב לאוהב. אם היא מסוגלת להפוך ליעדים שלה אזרחים טובים שנאבקים על ארצם – היא הופכת את עצמה במו ידיה ליריבת הציבור שעליו היא אמורה להגן.

אני שונא לדבר על תהליכים, אבל אחרי סוף שבוע כזה אין מנוס. ישראל נמצאת בתהליך מואץ של ריסוק הדמוקרטיה שלה, ומשטרת ישראל ממלאת תפקיד פעיל בתהליך הזה – בעידודו של השר, העבריין הסדרתי שמופקד עליה, בשותפות מלאה של קצינים חנפים שהוא מינה לתפקידי מפתח בצמרת המשטרה, ותוך התעלמות מבישה של שרים וחברי כנסת בקואליציה שעשויים למצוא את עצמם הבאים בתור.

כי אם יש משהו שהתהליכים לימדו, זה שהשיטה עובדת תמיד באותה הדרך. מתחילים לעצור, ודרך זה להפחיד, ואז מרחיבים את המעצרים (לעיתים קרובות בעילות שווא, ולא פעם גם תוך פברוק ראיות). כל מי שלא מסכים עם השלטון הופך להיות אויב השלטון, ומכאן שהוא עצמו הופך יעד למעצר – וזה כולל יריבים פוליטיים, מנהיגי מחאה, אנשי משפט ואקדמיה ותקשורת. ומכיוון שתמיד נדרשים אויבים חדשים כדי להזין את המכונה, גם מי שהיו עד לפני רגע משרתי השלטון הופכים להיות אויביו.

כך קרה בוונצואלה, כך קרה בטורקיה, כך קורה ברוסיה, וכך עלול לקרות גם כאן. תחברו לזה את דרישתו של השר בן גביר להחיל מעצרים מנהליים גם בעולם הפלילי (כי המשטרה שכפופה לו כושלת בביצוע תפקידה), ובתוך רגע תראו איך אלה מוּחלים גם על יריבים פוליטיים.

וכשגם מערכת המשפט תרוסק – והיא בדרך לשם – לא יהיה עוד מי שיגן על האזרח, לא תהיה עוד דמוקרטיה ולא תהיה עוד ישראל.