התסכול של תושבי הצפון: שגרה שאינה שגרה, חיים שאינם חיים

"האם תחזרו למטולה?" אני נשאל מדי פעם • איני יודע, גם לציונות יש פג תוקף • 128 שנה לקח לבנות את מטולה, בשנה אחת היא התפזרה לכל עבר • "רצועת הביטחון" בצפון התמוססה הרבה לפני הפגיעה בנהריה • הקו השני הפך לקו ראשון • כדי שהממשלה "תספור" אותנו, צריך כנראה לגור בתל אביב

בתים שנשרפו, חיים שהתפרקו. בית בצפון . צילום: אייל מרגולין-ג'יני

בזמן כתיבת שורות אלו מגיע דיווח שהיתה פגיעה במטולה. הדיווח הראשוני מדבר על אזור הבית שלנו. אזור שטרם ספג במלחמה. בכל רגע הטלפון יכול לצלצל ויגיע הדיווח על הפגיעה בבית.

רבים מתושבי מטולה כבר קיבלו את השיחה הזאת, חלקם גילו את הנזק כשהגיעו לביקור בבית. ליתר דיוק - 250 משפחות, 50 מהן ספגו פגיעה ישירה, היתר פגיעה עקיפה. בסטטיסטיקת הירי למושבה זה רק עניין של זמן עד לפגיעה.

תיעוד מטח ירי רקטנה לקריית שמונה | השימוש נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בית זה רק בית. אותו אפשר לשקם. לשקם קהילה זה הרבה יותר קשה. אבל בזמן שהקו הראשון מפונה, תושבי הקו השני - שהפך לראשון - חיים את המציאות הזאת מדי יום. חיזבאללה מעלה בכל יום את הרף, ובמקביל - ראש הממשלה ושר הביטחון מעלים את רף האיומים. משוואת חמשת הקילומטרים הופרה מזמן. רצועת הביטחון בתוך ישראל התמסמסה לירי נרחב מכוון אל יישובי הצפון. אירוע מג'דל שמס שני יכול לקרות כאן בכל יום.

"מבלים" בממ"ד שעות

ראשי הרשויות משתפים פעולה עם פיקוד העורף, שמשתף פעולה עם הקונספציה. אחרי ירי בלתי פוסק בלילה, ההורים מקבלים הודעה בבוקר - תשלחו את הילדים לבתי הספר. בנהריה הם רצים למרחבים המוגנים, וראש העיר קורא להורים לא לבוא לקחת את הילדים, חכו לסוף היום. באיילת השחר מבלים בממ"ד שעות, מחכים שהכוננות תסתיים. שגרת חיים שאינה שגרה וחיים שאינם חיים. כבר 11 חודשים שמתכוננים למלחמה שצה"ל לא רוצה בה. הפוליטיקאים רוצים רק לאיים בה והיא מתקיימת כאן בכל יום.

מי יחזור לגור כאן?, צילום: אייל מרגולין-ג'יני

פעם בשבועיים אני מגיע לבקר בבית במטולה. דקות בודדות של סריקה בחצר ובבית. בדיקה קבועה, לראות שהרעפים במקום, שאף צינור מים לא התפוצץ. החלונות שלמים, בחוץ הצמחייה השתלטה, הקוצים צמחו בין האבנים המשתלבות. ההזנחה ניכרת היטב. סימני חיות הבר ניכרים היטב בחצר לצד שאריות הציוד הצבאי שהשאירו כאן החיילים. בכל פעם אני נשאל אם הבית שלנו נפגע. התשובה לשמחתי שלילית - הוא לא חטף פגיעה ישירה. את הנזק ואת השיקום של בית שננטש למשך 11 חודשים קשה לאמוד, והחזרה אליו לא נראית באופק.

"נחזור אחרי המלחמה"

"האם תחזרו למטולה?" - התשובה לשאלה הזאת מסובכת. השיקולים רבים ולא כל התשובות נמצאות בידינו. "נחליט אם לחזור למטולה רק כשתיגמר המלחמה", זאת התשובה הקבועה של דניאלה בת 8. והיא צודקת. בראש הרשימה עומד השיקול הביטחוני. לא נסבול מציאות של מחבלי חיזבאללה צמודים לגדר, מקללים, מצלמים ועוקבים אחרי כל תנועה שלנו. צריך להסיר את איום המנהרות, החדירה והירי הישיר מהבתים שמשקיפים עלינו.

מציאות מופצצת. בית בצפון, צילום: gettyimages

ב־7 באוקטובר היו חיילים בודדים שהגנו על מטולה, ועשרות על רכס רמים ומטולה. עיבוי הכוחות, כיתת הכוננות וחימוש התושבים בדומה לשנות ה־80 הם חלק בלתי נפרד מתחושת הביטחון.

התיק הפך למזוודה

קהילת מטולה סבלה כל השנים ממיעוט ילדים. רק 80 למדו בבית הספר היסודי, שנפגע כבר פעמיים מפגיעת נ"ט. מה יקרה אם מחצית מהילדים לא יחזרו? הבתים יישארו ריקים. מי יחזור לגור כאן? האם המושבה תשנה את פניה? האם אנחנו ניכנע לחיזבאללה או שנמשיך לבצע ברגליים את הציונות שליוותה אותנו בשנות המגורים על גדר הגבול?

גרנו במטולה בידיעה שיש צבא שישמור עלינו וממשלה שתדאג לנו. איך נחזור כשאנחנו לא סומכים על הצבא? הממשלה הפקירה את הצפון. היא שכחה אותנו. אנחנו לא "מחוז אחר", אבל יש תחושה קשה שקיימת משוואה שכטב"ם בתל אביב שווה מתקפה - וכטב"ם בצפון הוא נסבל. אז איך לא נחשוב שאנחנו כבר לא תושבי ישראל? כדי להיות כאלו - צריך לעבור כנראה למרכז הארץ.

השאלה כמה זמן עוד יימשך הפינוי ומתי יחזור השקט לצפון מעסיקה אותנו מדי יום. לפני שנה כשיצאנו מהבית ארזנו תיק קטן, בתחושה שהמלחמה בפתח וכשהיא תיגמר נחזור הביתה. השבועות נקפו, התיק הפך למזוודה, שהפכו למזוודות. שכרנו בית, הובלנו וקנינו ציוד. התחלנו חיים חדשים במקום חדש. רילוקיישן על חשבון המדינה. אחרי שנתיים נחזור? איני יודע. הזמן עושה את שלו. גם לציונות יש פג תוקף. אנחנו חיים כבר שנה בסטטוס של "מפונים".

מפונים מהבית. לא בטוח שיחזרו, צילום: יהודה בן יתח

מטולה הפכה למושבת רפאים. תלתליות מפוזרות ברחובות. רשתות הסוואה שאמורות להסתיר מעיני חיזבאללה תנועות ביישוב. תמרורים שוכבים, מדרכות שבורות וסדקים בכבישים עם עשבים, כי רכב לא נסע בהם חודשים. כ־40% מבתי המושבה ספגו פגיעה. בשכונות הצפוניות אין כמעט בית שלא נפגע.

כבר שנה אני מנסה להבין אם אפשר היה לעשות דברים אחרת. הממשלה והצבא אמורים להחזיר את הביטחון. גם הקהילות החזקות בגליל התפרקו. 128 שנה לקח לבנות את מטולה, בשנה אחת היא התפזרה לכל עבר.

מציאות מופצצת. בית בצפון

צילום: GettyImages

לא נסבול מציאות של מחבלי חיזבאללה צמודים לגדר, מקללים, מצלמים ועוקבים אחרי כל תנועה שלנו. צריך להסיר את איום המנהרות, את איום החדירה והירי הישיר מהבתים שמשקיפים עלינו

יש תחושה שקיימת משוואה שכטב"ם בתל אביב שווה מתקפה, וכטב"ם בצפון הוא נסבל. אז איך לא נחשוב שאנחנו כבר לא תושבי ישראל? גרנו במטולה בידיעה שיש צבא שישמור עלינו וממשלה שתדאג לנו.

מי יחזור לגור כאן?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר