תא"ל במיל' עופר וינטר נשא דברים בכנס "ממאורעות תרפ"ט לחרבות ברזל" במכון ז'בוטינסקי, בו חשף פרטים על אירועי 7 באוקטובר וביקר בחריפות את התנהלות הדרג הבכיר.
וינטר תיאר כיצד התעדכן על המתקפה בעודו בבית הכנסת בשמחת תורה. "התחלתי את יום שמת תורה בבית הכנסת, הגעתי למניין הראשון, בסביבות השעה 5 בבוקר. הגיע אליי בחור ואמר לי שיש חדירת מחבלים ליישוב בעזה, אולי כדאי שאתעדכן. חדירת מחבלים זה דבר רציני. כשחזרתי הביתה, אשתי אמרה שהטלפון לא מפסיק לצלצל. התעדכנתי ויצאתי. לקחתי נשק בדרך וירדתי לגזרה שעליה פיקדתי לפני עשור. הגעתי לכיכר סעד, בארי, למסיבה. המראות שראו עיני היו קשים. כאוס שלא ראיתי אף פעם. בצידי הדרך מוטלות גופות ומחבלים".
אנשים לקחו נשק - ובגופם צמצמו את הנזק
"זכיתי לפקד על שני המח"טים, חממי וחיים, שניהם לוחמים, אנשים רציניים. פגשתי את חיים בכיכר סעד ופניו היו בחרדה. הוא החזיק אותי בחיבוק רציני. באותו יום מי שהציל את המדינה והתושבים היו אזרחים, חיילים, שוטרים, מתנדבים, כל מיני אנשים שלקחו נשק ובגופם צמצמו נזק", סיפר.
"לא היו עבריינים ביום הזה, כי היה שיח בחודשים האחרונים על כאלו שהרגו בשוגג. יש לי המלצה - עזבו את הדרג למטה. מבחינה מקצועית, אוגדת עזה לא נערכה למה שהיה שם. במקרה הטוב, נערכו לחדירה משש זירות. אני מבקש ממי שעורך את התחקירים, שיהיו כנים. הם ישאלו, מי אישר את המסיבה".
וינטר מתח ביקורת חריפה על הדרג הבכיר: "היה דיון, אמרו שהוא מנוהל גרוע. שר הביטחון אמר שהיה גרוע. אמרתי לו אני אחראי. שר הביטחון אמר - לא, אתה לא אחראי. אני אחראי, אתה אשם".
הוא הוסיף: "הניסיון להטיל דופי במי שהיה בשטח הוא בעיה מנהיגותית קשה. זו דעתי כמפקד. הייתי אומר אני הבאתי את החרפה הזו. גם ככה אנשים למטה מסתובבים עם תחושה קשה. לא הייתי מצליח לעמוד במשימה. יודעים כמה צירי חדירה היו? שישים! לא שש, שישים! הניסיון להטיל דופי הוא כמו שהיה במלחמת יום הכיפורים כשנפלו על המעוזים. איך נפלתם? אתם הכשלתם אותנו בדרג הבכיר. אני קורא לאלו שעורכים את התחקירים, האטו את הקצב".
אנשים נכנסו ללחימה בלי לחשוב
בהתייחסו לסוגיית השלום, אמר וינטר: "150 אחוז התייצבות, אנשים באו ונכנסו בלי לחשוב וממשיכים בלי לחשוב. אני רוצה רגע לדבר על שלום. אני איש של שלום. אבל אנחנו נלחמים מלחמה על הבית. אנחנו הבנים של אברהם יצחק ויעקב. סילקו אותנו מפה וחזרנו הביתה. צריך להיאחז בתנ"ך, כי זה כתב הקניין שלנו כיהודים, לא כדתיים. אחרת אנחנו כובשים קולוניאליים וזה לא בסדר. אנחנו שואפים לשלום כל חיינו. אבל במזרח התיכון אין שלום".
לסיום, הדגיש וינטר את חשיבות התקווה: "לפני כמה חודשים התקשרה אליי רכזת חינוך בחינוך הממלכתי דתי. היא ביקשה שאתן לה פסוק שמאפיין את המלחמה הזו. 'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'. היא ביקשה אחר, שאתן תקווה. 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים'. כולנו חיים את החלום של סבא וסבתא, שנישקו את הרצפה. אנחנו מתלוננים שקשה. קשה שיש שואה ואין איך להתנגד, אנחנו נופלים ויוצאים עם נשק להילחם על הבית. פרופורציה".
"אני לא יודע לאן אנחנו הולכים. אבל תסתכלו על 1948. קיבלנו את תכנית החלוקה, הערבים יוצאים להילחם. אנחנו מסיימים את המלחמה יש לנו את הגליל, הנגב ופרוזדור ירושלים. ב-67 אותו דבר. פחד גדול, הולכים לזרוק אוצנו לים. אנחנו מסיימים עם הגולן, יהודה ושומרון וסיני. אני מקווה שנסיים גם את המלחמה הזו ככה. אנחנו נוכל לעשות את זה רק ביחד. אני מאמין באחדות. יחד ורק יחד ננצח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו