מילון כזבי עסקת החטופים

רבות מהטענות שהושמעו השבוע נגד בנימין נתניהו נכונות. אכן, הוא הצביע בעד העקירה מעזה שש פעמים, אם כי אכן התנגד בעקביות לנסיגה מפילדלפי; נכון שהוא "גילה" את החשיבות של חזרה לקו הגבול עם מצרים רק לאחרונה, חודשים אחרי פרוץ המלחמה; נכון שאין לדעת מה היתה עמדתו לו היתה בידיו ממשלה יציבה עם מפלגות השמאל, שאותן העדיף תמיד בקואליציה.

אבל מעבר לוויכוחי ביבי, נותרה השאלה העניינית - האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיכנע ליחיא סינוואר, כולל ויתור על פילדלפי. ובעניין הזה נתניהו צודק לחלוטין ורק צריך לקוות שלא ישנה את דעתו - שליטה בקו הגבול המצרי היא סם חיים לקיומה של מדינת ישראל.

הבעיה היא שגם הסוגיה הקריטית הזו טובעת באוקיינוס של הטעיות ומניפולציות, עד שרבים וטובים מגבשים דעה שגויה, על בסיס הלוקשים שמאכילים אותם. לכן חשוב להעמיד מילון תמציתי, שיצביע על עיקר ההטעיות.  

"עסקה"

בניגוד לכותרות, אין עסקה על הפרק. לא צמצום פערים לקראת פשרה ולא דיל שמהותו החזרת חטופים תמורת מחבלים. תקשיבו לחמאס - האופציה היחידה שמונחת על השולחן היא לתת לסינוואר לחזור לשלטון, וכבונוס - לשחרר אלפי רוצחים מבתי הכלא. האמריקנים ויתר מקדמי המהלך עושים שימוש כוזב ומכוון בביטוי "עסקה", כדי להביא לסוף המלחמה בכל מחיר - להחליק לנו בגרון את חזרת חמאס לשלטון והקמה מחודשת של מדינת הטרור. לכן, חוץ מאשר שחרור החטופים בכוח, קיימת אופציה אחת בלבד, והיא לא עסקה אלא כניעה - הנפת דגל לבן בתמורה למה שיואיל חמאס לנפק לנו, וגם זה תוך עינוי ארוך וסחטני.     

"בהתאם למתווה העסקה נוכל לחזור להילחם אחרי שישה שבועות".       

לא נכון. ההצעות של האמריקנים ו"המתווכות" מחייבות המשך ניהול משא ומתן אחרי שלב ששת השבועות הראשוני, כאשר לישראל אסור לחזור להילחם. בכלל, חמאס דורש מלכתחילה הפסקה סופית של המלחמה ונסיגה ישראלית גם מפילדלפי ומציר נצרים. גם לו היתה הסכמה לשלב ראשון שלאחריו נוכל לחזור להילחם, המשמעות היתה שנגזר גורלם של מרבית החטופים החיים, מי שלא ישוחררו בשלב הראשון. כך, חודש וחצי אחרי שניסוג מכל הרצועה נחזור למסע הלחצים והאיומים הנוכחי, על סטרואידים. זה יקרה אחרי שניטוש את העמדות שכבשנו בהרבה דם, כולל ציר פילדלפי והפרימטר שמקיף את הרצועה. וגם אם נחזור להילחם בניגוד להסכם, ניאלץ לשלם בחיי הרבה חיילים כדי לחזור לפריסה הנוכחית.  

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיכנע ליחיא סינוואר, כולל ויתור על פילדלפי? בעניין הזה נתניהו צודק לחלוטין וצריך לקוות שלא ישנה את דעתו - שליטה בקו הגבול המצרי היא סם חיים לקיומה של ישראל 

"גם אם נצא מפילדלפי - תמיד נוכל לחזור לשם" 

זו אולי ההטעיה החמורה ביותר, שבה נופלים אנשים מפוכחים רבים. את הטיעון הזה מכרו לנו בכל אחד מהמהלכים האסוניים של 31 השנים האחרונות. באוסלו בנו מתווה של "עזה ויריחו תחילה" בדיוק מהסיבה הזו, תוך הבטחה שנוכל להתחרט אם נראה שהפלשתינים מפירים את ההסכמים. מייד הוכח שערפאת מרמה אותנו ומפר כל התחייבות, ובכל זאת המשכנו במלוא המרץ לאבדון. בהתנתקות הבטיחו שאם תיירה קטיושה אחת מעזה נרסק אותה בתותחים, כל העולם יריע לנו ונוכל לחזור לשלוט שם. התוצאות ידועות. אהוד ברק ברח מלבנון תוך הבטחה שתמיד נוכל לחזור ולטאטא את חיזבאללה, כך גם הבטיחו אולמרט ולבני, עם הסכמתם להחלטת האו"ם 1701 שהחזירה את חיזבאללה לגדר. עד היום לא העזנו לחזור ללבנון, וכעת עקרנו גם את תושבי הצפון. מסיבות בינלאומיות, צבאיות ובעיקר דינמיקות פוליטיות, חברתיות ופסיכולוגיות פנימיות, רק אם יתחולל שוב טבח איום ונורא נוסח אוקטובר, נעז לשוב לפילדלפי.

"לא חייבים לשלוט פיזית בפילדלפי כדי להבטיח את הביטחון"

גם לטענה הזו צמח זקן היסטורי, כאשר האחרון שהעלה אותה היה שר הביטחון שאול מופז, ב־2005. נלוות לה שלל המצאות בדבר סנסורים, מכשול תת־קרקעי וכו'. השבוע טפטפו מצמרת צה"ל שבעצם, מהמנהרות תחת פילדלפי לא בוצעו עיקר ההברחות וההתעצמות, אלא ממעבר רפיח וממפעלי חמאס בעזה.

מדובר באיוולת שהוכחה כחסרת שחר זה עשרות שנים. סנסורים לא יקלטו הכל, וגם אם יקלטו - בישראל לא יעזו לפעול אל מול ההכחשות והאיומים מהצד השני. מכשול תת־קרקעי לא מהווה תחליף לשליטה על הקרקע, חמאס הרי אלוף בתחמונים, שלא לדבר על פריצות גדר, ראה אוקטובר. ונכון, צריך לשלוט באופן מלא גם במעבר רפיח, אחרת נקבל שוב מדינת טרור הרסנית.      

לגבי הערבות ההדדית, אכן - צריך לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, גם תוך סיכון חיי חיילים. אבל אסור להתאבד לאומית, כפי שיקרה אם ניכנע לאולטימטום של חמאס

"גם כששלטנו בפילדלפי לא הצלחנו לעצור את ההברחות"

זו הטעיה נבזית במיוחד, כי היא מבלבלת בין שתי תקופות. עד מאי 1994, עד שהכנסנו את גֵּיסות ערפאת לעזה, שלטנו באופן מלא ברפיח ובפילדלפי ולא היה משם בדל הברחה - לפעילי הטרור ברצועה אפילו לא היו רובים. בהסכמי אוסלו צמצמנו את הנוכחות שלנו בגבול לרצועה צרה, כמעט בלתי אפשרית לשליטה, שמשני צידיה ישויות עוינות. כך אכן היה מאתגר לשלוט בפילדלפי, ולכן אסור להסכים לשליטה חלקית, אבל גם זו עדיפה על אפס נוכחות.  

"כבר הפסדנו במלחמה ב־7 באוקטובר ולכן צריך לפחות להחזיר את מי שאפשר"

אם כך, האמריקנים הפסידו במלחמת העולם השנייה כי הופתעו בפרל הרבור והרוסים הפסידו כשהיטלר הגיע עד לנינגרד. רק שכידוע, האמריקנים והרוסים ניצחו במלחמה, אף שחטפו קשות בהתחלה. אנחנו חייבים לנהוג בדיוק כמוהם, להתמיד עד לניצחון.

"אי אפשר לנצח את חמאס כי הוא רעיון"

אז לא היה אפשר לנצח את הנאציזם מאותה הסיבה? עובדה - את היטלר ניצחו, את גרמניה הנאצית עקרו וגם אם קיימים ניאו־נאצים בעולם, גרמניה עברה דה־נאציפיקציה והנאציזם הוכרע. גורל חמאס ודומיו חייב להיות זהה. אפשר והכרחי לנצח, אחרת לא נוכל להמשיך לחיות כאן. 

"אי שחרור החטופים בכל מחיר שובר את אתוס הערבות ההדדית, ומצוות פדיון שבויים חשובה מכל"

במסכת גיטין נכתב ש"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". וכבר פורש במקורותינו שאסור לתת לאויב מוטיבציה לחזור על אותה השיטה, בתשלום יתר. אבל מעבר לציניות של הקופירייטרים החילונים, מי שעושים שימוש מעוות במצוות פדיון שבויים, הנסיבות שלנו חמורות בהרבה - התשלום הנדרש לאויב כנגד הפדיון יסכן את עצם קיום הקהילה כולה. ולגבי הערבות ההדדית, אכן - צריך לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, גם תוך סיכון חיי חיילים. אבל אסור להתאבד לאומית, כפי שיקרה אם ניכנע לאולטימטום של חמאס. בכלל, עקרון הערבות ההדדית מחייב לדאוג גם לקורבנות העתידיים שיופקרו אם ניכנע, והקורבנות יהיו בהכרח רבים בהרבה. זוהי הגישה הלאומית האחראית שנקטנו עד לאמצע שנות ה־80, לכן נשלחה סיירת מטכ"ל לאנטבה ויוני נתניהו שילם בחייו. זו משמעות הערבות ההדדית האמיתית.