בשבוע שעבר, במלאת 11 חודשים ל־7 באוקטובר, עלו לבתי העלמין ברחבי הארץ מאות רבות של משפחות. הן עלו לקברים לזכור ולהזכיר את החללים שנפלו בשבת ההיא, להגיד קדיש על מי שלא יחזרו עוד ולכבד את זכר הנרצחים בטבח הנורא ביותר שאירע בתולדות המדינה.
בעוד פחות משבועיים יגיעו לבית העלמין הצבאי בהר הרצל גם בני משפחתו של רס"ל יונתן סביצקי ז"ל, לוחם יחידת אגוז שהוקפץ באותה שבת למוצב כיסופים, נלחם שעות במחבלים וחילץ משם חיילים וחיילות, עד שהוכרע מקליע קטלני שחדר מבעד לאפוד אל ליבו. את האזכרה בחרה המשפחה לקיים במועד מאוחר מהרגיל, מטעמיה האישיים.
"מי שנשארו בחיים צריכים להבין שכדי שהם עצמם יחיו - מישהו אחר נפל. לכן עליהם לנסות להיות ראויים יותר", אומרת בעצב אמו של יונתן, בלה סביצקי. "בכל יום שעובר אני מתגעגעת אל יונתן יותר ויותר. הזמן לא עושה את שלו. לא ראיתי את פניו כמעט שנה, והתחושה שלא אראה אותו יותר לעולם, ושהפרידה סופית, היא נוראה".
יונתן, תושב מודיעין שהיה בן 21 במותו, היה אמור להשתחרר משירות בפברואר השנה. כלוחם באגוז שתפקד כחובש וכקלע, הוא שירת בעיקר באיו"ש. ביום חמישי 5 באוקטובר הוא חזר הביתה ובילה עם חברתו עדי, אך בשישי בבוקר כבר הוקפץ בחזרה לצומת תפוח, בעקבות התפרעויות ועימותים שהתפתחו בין מתנחלים לפלשתינים.
"אחרי מבצע שהיה לו בג'נין חשבנו שהחלק הקשה מאחורינו. אמנם לא הייתי רגועה, אבל יונתן היה לקראת השחרור שלו והיתה לי תחושה שיהיה בסדר. ידעתי שהוא סופר־מקצועי ומיומן, וסמכתי עליו. בחרתי להאמין ששום דבר רע לא יקרה לו".
בשבת הנוראה בבוקר הודיעו ליונתן ולשאר הלוחמים שהם יורדים לאזור הדרום. המחלקה שלו נשלחה למוצב כיסופים, שבו התחולל באותה עת קרב קשה בין לוחמי גדוד 51 של גולני ולוחמי יחידת רוכב שמיים, לבין עשרות מחבלים שפשטו על המוצב כשהם חמושים בנשק, ברימונים, במטולי אר.פי.ג'י ובמצ'טות.
האוטובוס דרומה הוריד את יונתן ואת חבריו בדרך ומשם הם צעדו ברגל, כשהם מסתתרים מפני המחבלים ששרצו בכל מקום. בדרכם, כך סיפרו מאוחר יותר חבריו של יונתן להוריו, הם נתקלו בעשרות גופות של מחבלים ולהבדיל, גם של חיילי גולני - והבינו את התופת שמחכה להם.
"לקראת 11:00 יונתן כתב לנו שהוא בדרך לפעילות בדרום והבטיח לעדכן שוב כשיהיה זמין. חשבנו שהוא עומד להיכנס לעזה. רק בדיעבד הבנו שהוא כתב את ההודעה הזאת רגע לפני שנכנס למוצב", משחזרת בלה.
הקרב של לוחמי אגוז מול המחבלים במוצב כיסופים נמשך יותר משמונה שעות, ובמהלכו חולצו משם 32 תצפיתניות שהסתתרו במגורי הבנות, כשהן חמושות במחבתות בלבד. הלוחמים נלחמו בנשק האישי שלהם מול מחבלים שהיו מצוידים היטב.
בשעות הראשונות נפצע יונתן מקליע שפגע באפוד שלו בעוצמה וניתז על פניו, אך הוא התעקש להמשיך להילחם. כשעה לפני שהקרב הסתיים הוא נהרג מפגיעת כדור, שירה מחבל שניצב על הגג. הכדור חלף דרך הפתח באפוד באזור הצוואר וחדר אל הלב. בקרב נפלו גם שני חבריו ליחידה, רס"ל אלעד מיכאל ששון ז"ל ורס"ל עמית פלד ז"ל. אלעד ויונתן קבורים זה לצד זה בהר הרצל.
גופות שלושת החברים הועברו למחנה שורה. "היה שם כאוס נורא, ולמרות שיונתן זוהה כבר בשטח, לקח עוד יומיים לזהות אותו", מספרת בלה, חוקרת ומומחית לאפידמיולוגיה ולבריאות הציבור. "כל הזמן הזה לא הבנו מה קורה, אף אחד לא ענה לנו. ב־9 באוקטובר דפקו לנו בדלת".
בלה ביקשה מייד לבצע הליך של קצירת זרע בגופת בנה. בימים שאחרי 7 באוקטובר לא היה עדיין נוהל מוסדר בנושא, והמודיעים, היא אומרת, כלל לא ידעו שההליך קיים. "סירבתי לשחרר אותם עד שיבטיחו לי שהפרוצדורה תבוצע", היא נאנחת.
מכיוון שחלפו יותר מ־48 שעות מאז מותו של יונתן, קצירת הזרע נכשלה. בלה, מצידה, בטוחה שיונתן היה תומך במהלך אילו היה יודע עליו. "יש לי תחושה שהוא היה אומר: 'המצב שבו ייוולד לי ילד ואני לא אהיה שותף לגידול שלו הוא לא מצב אופטימלי, ואני לא אוהב את זה, אני חושב שזה רעיון גנוב. אבל אני יודע שאמא שלי תהיה כל כך שבורת לב וכל כך עצובה, כך שאם היא מאוד רוצה - אני מאפשר לה'. זה מה שהוא היה אומר, כי הוא ידע באיזה מצב אני אהיה".
חלם תמיד לתרום כלוחם
על האנדרטה שהוצבה במשעול שנבנה בעיר מודיעין לזכרו, כתוב שיונתן היה לוחם וג'נטלמן. "יונתן רצה להיות אדם מושלם. הוא היה מאוד רגיש לסביבה. בכל פעם שהוא ראה מישהו שצריך עזרה, הוא מייד רץ לעזור ועצר לשאול כל אחד לשלומו. יונתן ראה את כולם. המון אנשים חשבו שהוא חבר שלהם בגלל האינטראקציה שהוא יצר איתם".
ליונתן היו יחסים קרובים מאוד עם הוריו ועם אחותו הגדולה, לינה. בלה נזכרת בשבתות שבהן ישבו ארבעתם ושיחקו במשך שעות משחקי קופסה. "לפעמים שמתי את הטלפון בצד וצילמתי את זה. הרגשתי שזה מיוחד. זה לא מובן מאליו שילדים בוגרים יישבו, מרצונם, וישחקו עם ההורים שלהם במקום ללכת לבלות עם חברים", היא אומרת ומייד מוסיפה: "עכשיו הכל נהרס".
כשהגיע לגיל 14 החליט יונתן שהוא רוצה לפתח את הגוף וללכת לחוג כושר קרבי. "ניסיתי לשכנע אותו שיתגייס ליחידת מחשבים, כי הוא היה טוב בזה, אבל הוא אמר לי 'אמא, כל החיים שלי אני יושב מול המחשב. אני רוצה לתרום ולעשות שירות משמעותי כלוחם'".
בחוג הכושר הקרבי הכיר את עדי. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, והשניים תכננו לעבור לגור ביחד אחרי הצבא."הוא התכוון להתחתן איתה. אמר לי שעדי היא האחת. אני מודה לה מאוד על כך שהוא מת גבר מאושר", אומרת בלה.
"לצאת מהבור השחור"
לפחות פעם בשבוע מגיעה בלה לקברו של יונתן, בדרך כלל בשבתות, כשהמקום ריק מאנשים. כשהעצב משתלט, היא יושבת לידו ומדברת איתו. לפעמים היא סורגת. מחפשת נחמה.
"זה גיהינום. אני מרגישה שעקרו לי איבר. כפי שאמרתי, הזמן לא עושה את שלו, אבל הדברים שאני עושה כדי לצאת מהבור השחור - עושים את שלהם. אם הייתי נשארת במיטה ובוכה, כמו שעשיתי בהתחלה, אני לא חושבת שהייתי פה היום. אני לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי לפני כן, אבל אני מנסה לחזור ולעשות דברים".
בלה שומעת את הוויכוח בציבור בעניין הטקס הממלכתי ל־7 באוקטובר ואומרת: "שייקחו את הכסף הזה לשיקום הפצועים, ושיעשו טקס אחרי המלחמה. עכשיו זה לא הזמן. מה בדיוק יציינו? מישהו לקח אחריות? היתה ועדת חקירה? אני לא רוצה לראות ולשמוע את האנשים שאחראים למחדל הזה. אני לא מבינה איך הם חיים עם עצמם".
היא מבקשת שנזכור את הטוב של הנופלים, ולא נשכח את מי שהקרבנו. "יונתן היה טוב לב ואדיב, הוא מאוד חסר. אני רואה את האנשים ברחוב, כולם מאוד עצבניים, והוא פשוט היה 180 מעלות הפוך מזה. כשדיברתי עם משפחות נוספות, הבנתי שכל הנופלים היו כאלה. כנראה אלוהים חכם ורוצה את כל הטובים אצלו. אני מרגישה שהחלק היפה והייחודי באנושות הלך מאיתנו. מי שנשארו בחיים צריכים לשאוף להיות אנשים טובים יותר, מאירים. כי אחרת, מה עשינו פה?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו