לאבד חבר בשדה הקרב: "כשעוז נהרג, הרגשתי שנגמר סיפור הלחימה שלי"

זה קרה ב-8 בדצמבר. סמ"ר סער, חובש בגדוד 603 של חיל ההנדסה, הכין מערכת חבלה יחד עם חברו לנשק סמ"ר עוז שמואל ארדי ז"ל, כדי לחשוף בעזה מסגד שבו נמצאו אמצעי לחימה. הם חתכו שני כבלים, התחילו לחבר אותם בין המוקשים, כשלפתע נשמע קול פיצוץ גדול, ואחריו זעקות שבר. התברר שהכוח שלהם הותקף והופגז.

"היה סביבנו עשן שחור", סער נע באי־שקט. "עוז, חבר שלי, גם הוא חובש, קפץ עלי כדי להגן עלי. שרדנו את הפיצוץ, אבל כשהרמנו את הראש הבנו שאנחנו לא רואים כלום. חשבנו שעוד רגע המחבלים נכנסים ומתחילים לרסס את כולנו בירי וניהרג. המחשבה המרכזית שלי היתה שאם כבר אני הולך למות, כדאי שאעשה משהו קודם. אמרתי לעוז שיש פצועים ואנחנו חייבים ללכת לטפל בהם. הוא אמר לי: 'יאללה, בוא'".

סער ועוז, יחד עם חיילים נוספים שניצלו, החלו לטפל ב־12 הפצועים מהאירוע, עברו מפצוע לפצוע, ונלחמו על חייהם. סער זוכר את האורות האדומים ואת זעקות השבר של החיילים, את הכאב על שני ההרוגים, מאור כהן איזנקוט ויונתן חיים ז"ל, שכבר לא ניתן היה להצילם, ואת הרצון לעזור לכל מי שרק אפשר.

"נכנסתי לאחד החדרים. ראיתי מולי ארבעה פצועים במצבים קשים. הם סבלו משברים ומפגיעות בגפיים. היה המון דם. עברתי ביניהם, החזקתי להם את היד, רציתי בעיקר שיידעו שיש מישהו שם בשבילם. עצרתי ליד אחד הפצועים וניסיתי לתקשר איתו. תוך כדי הטיפול הרפואי אמרתי לו שהמשימה היחידה שלו היא לנשום. הוא הבטיח שיעשה את זה. ואז עברתי לפצוע הבא, ולהבא ולהבא. היתה תחושה של כאוס מוחלט. אחד החיילים הגיע עם רסיסים ביד, ומישהו צעק שנפלה לו היד. רצתי אליו וטיפלתי בו.

"התחלנו להביא אלונקות מהכלים כדי לפנות את הפצועים ולרוץ לנקודת הפינוי. תוך כדי הפינוי חסם העורקים המאולתר של אחד הפצועים נפל. אנחנו בשטח חשוף, הוא על האלונקה, ואני לידו, דוחף את היד שלי לתוך הפצע שלו כדי שהוא לא יאבד המון דם. תוך כדי שאנחנו מתקדמים החוצה מהמסגד ראיתי מחבל יורה עלינו עם קלאץ'. בשבריר שנייה זזתי, כיוונתי את הנשק לחלון והצלחתי להוריד אותו רגע לפני שנכנסנו לכלים. יצאנו משם בחיים".

סער מדבר על האירועים בשטף. הזיכרונות פורצים ממנו החוצה, והוא רוצה לשתף בכאב שעימו הוא מנסה להתמודד. הוא לא חלם להיות חובש, אבל מהרגע שעבר את הקורס הרגיש שמצא את הייעוד שלו ונתן לו את הביטחון והשלווה, גם כשהצליח לברוח ממסיבת הנובה ב־7.10, וגם מאוחר יותר, בלחימה הקשה בעזה.

נגד כל המסגרות

הוא בן 21, מרמת ישי. בן בכור במשפחה של שני ילדים. עד הצבא, הוא מעיד על עצמו, הלך נגד המסגרות. "הייתי אאוטסיידר. לא רציתי ללמוד, הייתי מתעצבן המון, הסתבכתי לא מעט. לקראת הגיוס הבנתי שאני רוצה לקחת את עצמי בידיים. הלכתי ללשכת הגיוס, ביקשתי להתגייס למג"ב. רציתי להראות שעשיתי היפוך של 180 מעלות. הילד שהסתבך עם המוסכמות הולך לשמור עליהן. שובצתי להנדסה קרבית וביקשתי להשלים בגרויות דרך הצבא. אני חושב שהגיוס והשירות הן הבחירות הכי טובות שעשיתי בחיים". 

במארס 2022 התגייס להנדסה קרבית ועבר את מסלול ההכשרה. אחרי שהתעלף בטקס ההשבעה וראה את התפקוד המוצלח של החובשים, החליט להיות חובש. "ראיתי שזה נותן עוד משמעות לשירות. הייתי בלבנון, באיו"ש, בכל גזרה חמה. יצא לי לטפל בלא מעט אנשים, הרגשתי שזה המקצוע שלי. קשה לראות אנשים פצועים, אבל בסופו של יום, כשאתה זוכה להציל חיים או אפילו רק לעזור למישהו להרגיש טוב יותר, זו תחושה של סיפוק".

ב־7.10 הלך למסיבת הנובה. נסע עם עוד ארבעה חברים ברכב אחד, ועוד חברים נוספים ברכבים צמודים. הוא מתופף באצבעותיו באי־שקט כשהוא נזכר ביירוטים שהחלו לפנות בוקר, בחברים שביקשו לברוח הביתה, ובפקק המטורף ביציאה מהשטח. "אנשים היו מפוחדים מהיירוטים, ואז שמענו את 'יריית הפתיחה'. ראיתי רכב מהצד השמאלי מקבל שלושה כדורים, ואנשים צועקים לנו לרוץ לצד השני. ופתאום עוד ירי, ועוד ירי, הבנתי שזה לא סתם פיגוע. אולי בגלל המקרים שראיתי בתאג"ד הייתי יותר רגוע, אבל החברים שלי רצו לברוח, ואני איתם.

"כשהירי התגבר, התחבאנו מאחורי שיח. שמענו את שריקות הכדורים וזחלנו בתעלה כדי להתקדם. אחרי כמה זמן עלינו לאחד הרכבים שמצאנו בשטח. באנו לפנות החוצה עם הרכב, שמענו יריות וברחנו. מאוחר יותר גילינו שהמחבלים הרגו שם כמעט את כולם". 

סער הצליח להימלט עם כמה חברים לכפר מימון. "תוך כדי הבריחה המפקד שלי התקשר אלי ואמר לי שיש בלגן בדרום ושאבוא לבסיס. אמרתי לו שאני ברעים ולא יכול להגיע. הוא אמר שאסיים ואגיע. זה היה עוד לפני שממש הבינו את המצב".

חברים שנרצחו במיגונית

סער איבד לא מעט חברים באותו ערב. הוא מספר בגעגוע על חבריו איתן שניר ושהם בר ז"ל שנרצחו במיגונית בדרך מהמסיבה, ועל חברו שליו ברנס ז"ל שנרצח בבסיס שבו שירת תוך כדי לחימה במחבלים. 

הוא חושף קעקוע על זרוע ימין, שאותו בחר מעט אחרי המסיבה. "אהבה", מקועקע לו בכיתוב שחור. "אהבה זה חשוב, והבנתי את זה עוד יותר אחרי המסיבה. לאהוב את החברים שלך, את המשפחה שלך, באופן כללי את הסובבים אותך. אני באמת חשבתי שאני מתנהל עם האירוע באופן יחסית בסדר, עד ששמעתי בהלוויות של החברים שלי את מטחי הכבוד וזה הקפיץ אותי. אבל אז אמא שלי אמרה לי משפט שהולך אותי לאורך כל הדרך, והוא לתעל את הכעס לעשייה - במקום לשבת ולכאוב, לעשות משהו בנידון. אז חזרתי לבסיס בצפון, ומשם קיבלנו פקודה לרדת לעזה".

"הוא היה כמו אח קטן שלי"

הוא בחור תזזיתי. נע באי־שקט בכיסא כשהוא משחזר את האירועים שהשפיעו על חייו. את הלחימה הקשה בעזה, את הידיעה שכוחות ההנדסה משתתפים בפעולות משמעותיות, את הלחימה במסגד, וגם את האירוע שבו איבד את חברו הטוב עוז.  

"הוא היה כמו האח הקטן שלי", קולו שקט. "הכרנו רק בלחימה בעזה, אבל כולם ראו שאנחנו צמודים. התחברנו מאוד מהר, ועזרנו אחד לשני בלא מעט אירועים בעזה. יום לפני שהוא נהרג הוא נתן את הכפפות שלו. היו לו כפפות טקטיות יפות כאלה, וכשהתלהבתי הוא אמר שאני יכול לקחת אותן. שיהיה לי, לבינתיים.

"ב־14 בדצמבר היינו על ציר מרכזי בחאן יונס, כל אחד בכלי שלו. שמענו פיצוץ מטורף. זה היה פיצוץ מטען בנמר"ה, שמחבל הצמיד אל הכלי. שמענו בקשר צעקות 'תצילו אותי, הם מתים לי מול העיניים', והבנו מהר מאוד שמדובר באירוע רב נפגעים. נתנו לי הוראה להישאר בכלי, ואמרו שיביאו את הפצועים אלי. טיפלתי באחד הפצועים והצלחתי לייצב אותו. הנהג נפגע משאיפת עשן. הוא נכנס אלי ועזרתי לו. ברקע שמעתי קרב יריות מאסיבי, אבל הייתי עסוק בטיפול בפצוע. הכל כדי לתת לו תחושה שהכל בסדר. אחר כך הבנו שהותקפנו בידי 50 מחבלי נוחבה. אז הגענו למנחת של 669 כדי לפנות את הפצועים.

"רצתי עם אלונקות ממקום למקום ופיניתי פצועים. פתאום ראיתי את עוז. מישהו אחר ניסה לטפל בו, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא כבר לא בחיים. טיפלתי בפצועים לידו עם הכפפות שהוא הלווה לי יום קודם, ויודע שהחבר הטוב שלי כבר לא בחיים. רק אחרי שהאירוע הסתיים ופינינו את הפצועים התיישבתי בצד. הרגשתי שקשה לי לנשום. לא הבנתי למה אני לא מצליח לתפקד. הרי התמודדתי כבר בבית עם כאב על אובדן של חברים. אבל אחרי שעוז נהרג התעלפתי והרגשתי שכאן נגמר סיפור הלחימה שלי. הרגשתי שאני בגיהינום, שאני לא יודע איך לעכל אותו או להכיל אותו. לא יכולתי לראות יותר דם, אש וגופות".

עכשיו הכי חזק שיש

"זו תחושה מאוד אנוכית, לעזוב את היחידה כשאנשים נלחמים על החיים שלהם. אבל כשיצאתי להתרעננות קיבלתי הודעה שאישרו לי להשלים את הבגרויות בבסיס מחווה אלון. מבחינתי זה היה הדבר הכי נכון לעשות באותו הרגע. אחר כך קצת התחרטתי. הרי בשביל זה התגייסתי, לעזור. אבל אני צריך את ההפוגה הזו".

לפני כמעט חמישה חודשים יצא לבסיס מחווה אלון וסיים אחרי שהשלים את הבגרויות בלשון, מתמטיקה ובאנגלית. "זה עוד חלק בלמצות את הפוטנציאל שלי. לא הכרתי חלק גדול מהאנשים שבהם טיפלתי, אבל עכשיו אני רואה אותם כאנשים מאוד קרובים אלי. המסר מבחינתי הוא לאהוב את האחר, לאהוב אנשים. כי בעזה אין פילוג בין הלוחמים. וככה צריך להיות גם באזרחות. אחרי שאסיים אני חוזר ליחידה, ואם צריך גם ללחימה. אני חושב שהאירועים האלה חיזקו אותי מאוד".