אברהם מונדר דודי האהוב היה ציוני גאה ופטריוט ישראלי. כשנלחם ב־1967 כצנחן ונפצע בקרב על שחרור ירושלים היה לו ברור כי צבא ההגנה לישראל עומד מאחוריו ולעולם לא יפקירו בשדה הקרב.
אוהד מונדר צופה בקליפ הוועד האולימפי ליום הולדתו (25.11.23)
כשהשתחרר מהצבא התיישב בקיבוץ ניר עוז שרק הוקם. היה לו לגמרי ברור שהמדינה ששולחת אותו לשם גם ערבה לביטחונו האישי. במשך השנים בנה דודי את משפחתו ונטע את שורשיו בניר עוז – השקיע בטיפוח הנוי והגינון בקיבוץ, היה מעורב בהקמת מפעל "נירלט" ואף השפיע מאוד על הפן התרבותי של הקהילה. גם אז הוא היה בטוח שהימצאותו בחבל ארץ זה מגשימה את הציונות ומתלכדת ב־100% עם ערכי המדינה.
ב־15 השנים האחרונות נפל דבר. שלטונות המדינה החלו "לא לאהוד" את אנשי עוטף עזה ופחות לתעדף להם תקציבים. בתקשורת החלו תדרוכים נגד "הקיבוצניקים המיליונרים", נטייתם הפוליטית הוזכרה ללא הרף, וראשי המדינה נמנעו במופגן מלהיכנס לקיבוצים גם כשהגיעו לאזור. וגם אז אברהם היה בטוח שהנהגת המדינה מבינה את חשיבות ההתיישבות בעוטף, ושלמרות הפוליטיקה – בסוף־בסוף "כולנו אחים".
גם המצב הביטחוני לא היטיב עם דודי וחבריו. ה"סבבים" הרבים והטפטופים שביניהם הפכו את המציאות בעוטף לבלתי נסבלת ולתלויה בחסדי "השכנים". אלה מצידם המטירו על ניר עוז קסאמים, פצמ"רים, עפיפוני נפץ ובלוני תבערה כל אימת שהתחשק להם.
כשהביעו תושבי ניר עוז את חששם, הרגיעו אותם אנשי הצבא שיש מכשול ויש טכנולוגיה ויש נהלים ויחידות ועתודות ומה לא. ולמה קיצצתם בנשקים לכיתות הכוננות? שאלו. "שטויות, אין צורך בכך", הרגיעו הקצינים, "הרי ברגע האמת אנחנו נגיע בתוך חצי שעה מקסימום".
הערכים הם הנכסים
וכך הגיע ערב שמחת תורה, 6 באוקטובר, דוד אברהם בן ה־79 ואשתו רותי מארחים לארוחת החג את בנם רועי שגר לא רחוק מהם, ואת קרן בתם ואוהד הנכד בן ה־9 שהגיעו מכפר סבא. שמח ומאושר, ובטוח במדינה ובצבא שלו, הלך אברהם לישון והתעורר אל סיוט מתמשך.
מה עבר לו בראש כשפרצו לביתו עשרות מחבלים חמושים? מה חש כשנודע לו שבנו רועי נרצח באכזריות בחצר ביתו? מה חשב על הצבא כשראה המוני עזתים רוצחים, שורפים ובוזזים את הקיבוץ, וחוטפים לנגד עיניו את אשתו, בתו ונכדו? מה חשב על מנהיגי המדינה שהחמיצו, זה חודשים רבים, כל הזדמנות לשחרר אותו ואת חבריו הקשישים שנחטפו מבתיהם?
את התשובות לעולם לא נדע, אך נדמה שכל ניחוש שכולל את המילים "הפקרה" או "בגידה" פוגע בול. ואם דוד אברהם היה שומע שראש הממשלה שלו רואה בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים נכסים אסטרטגיים שאסור לוותר עליהם, גם במחיר ויתור על החטופים, היה בוודאי עונה כך:
"אדוני רה"מ, הנכסים האסטרטגיים הם ערכי המדינה מיום הקמתה. בניגוד לצירים ולמסדרונות, ערכים כמו פדיון שבויים, ערבות הדדית ומחויבות המדינה לאזרחיה לא ניתנים להשתלטות מחדש בתוך ימים. אובדנם הוא הרבה יותר אסטרטגי - הוא עלול להוביל לקץ הרעיון הציוני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו