נועם בטאן ז"ל נפל ברפיח - כעת, המשפחה מנציחה את זכרו: "אחי הגשים את החלום שלנו"

"להגיד תודה על הכל, גם על הדברים הרעים": החדר של נועם בטאן ז"ל בבית ביד רמב"ם נשאר כמעט כפי שהיה ביום שבו עזב אותו. לסלון נוספו עוד תמונות מודפסות של פניו מחייכות, ומגנטים עם "עשרת הדיברות" בגרסת נועם. אבל החדר נשאר כפי שעזב אותו - אותם סדינים, אותם בגדים.

"אני לא רוצה שייגעו בחדר", לוחש לי אחיו הגדול חגי, "זה כואב מדי. מדי פעם אנחנו נכנסים, מסתכלים, מתבאסים ויוצאים. אבל משאירים אותו כמו שהוא".

נועם, לוחם בסיירת גבעתי, נהרג בקרב ברפיח ב־18 במאי, ולאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. נער ערכי שאהב את הארץ, שהאמין באהבת האחר והאדם. ילד הסנדוויץ' במשפחה עם שלושה ילדים. חגי (25), נועם, שממש במהלך השבעה על מותו צוין יום הולדתו ה־21, והודיה (18).

ארבע שנים מבדילות בין חגי לנועם, אבל הדמיון הפיזי ביניהם זועק לשמיים. החיוך של נועם הניבט בתמונות, לצד זה של חגי, מכווץ את הלב. הוא אוהב לספר עליו, חגי. על האח הקטן שבהתחלה היה מביך אותו כשהיה בא לשחק עם החברים שלו, הגדולים, אבל עם השנים היה מושא לגאווה. "הייתי משוויץ בזה שהוא אח שלי", הוא מזדקף. "אני הייתי ג'ובניק בצבא כי סבלתי מהתקפי חרדה לפני הצבא ולא הצלחתי להתמודד איתם. נועם חווה גם הוא התקפי חרדה, אבל הוא התגבר עליהם והלך לקרבי. הוא הצליח לעשות את מה שאני לא הצלחתי לעשות. הערצתי את העובדה שהוא מגשים את החלום שלו ושלי".

נועם התגייס לגבעתי והיה אמור לסיים מסלול כשבוע לאחר 7 באוקטובר. את הסיכה של סוף המסלול קיבל כבר בתוך ג'באליה, באמצע הלחימה. חגי פותח את הטלפון הסלולרי, מראה התכתבות בינו לבין אחיו מ־7 באוקטובר. "אחי, אני בדרך לשדרות", כתב לו נועם, "אם קורה לי משהו - תמסור לכל מי שאני מכיר שאין שמח ממני על זה שאני פה כרגע, מגן על המדינה שאני כל כך אוהב".

"זה היה נועם", קולו שקט. "הסלוגן שלו היה 'עד אחרון החטופים'. אחרי שהוא נהרג, חברים שלו סיפרו שהרבה חיילים אמרו שהם רוצים ללכת להרוג מחבלים, ונועם אמר שהוא רוצה להילחם כדי להחזיר את השקט לתושבי הדרום, כי זה מה שהוא האמין בו - להחזיר את החיים השקטים.

"הוא לא היה מספר לנו הרבה על מה שעבר. ידענו שהוא היה בנחל עוז, למשל, ראה גופות וטיהר בתים, אבל לנו אמר שהוא כמעט לא עושה שם כלום. ידענו שהוא חווה דברים קשים, אבל הוא כאילו ניסה להעביר את זה הלאה. רק אחרי שהוא נהרג קראנו דברים שהוא כתב או שמענו עליו דברים מחברים, ידענו מה עבר עליו ומה הוא הרגיש".

אריה אמיתי לא צריך לשאוג

במהלך השבעה סיפרו למשפחה על רגעיו האחרונים. ב־18 באפריל הוא וסמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין מאילת נכנסו עם הפלוגה למבנה ברפיח. הם גילו פיר של מנהרה והודיעו למפקד המחלקה, ששלח את החיילים לחזור לאחור. רגע לפני שהשניים הספיקו לצאת התפוצץ מטען חבלה והרג את נועם ואת נחמן. במותם, סיפרו בצבא לבני המשפחה, נמנע אסון גדול יותר והרג של שמונה לוחמים נוספים שהיו אמורים להיכנס למבנה.

"זה לא מנחם, אבל זה עוזר לדעת שבזכותו שמונה משפחות אחרות לא צריכות להיכנס למעגל השכול הזה", חגי עוצם את עיניו. הוא היה בלימודים עם חבר במכללה למנהל בראשון לציון כשאבא שלו התקשר אליו בדמעות, ברבע לעשר בלילה. "הלכנו ללמוד שם כדי שיהיה לנו שקט, ואז אבא שלי התקשר ואמר שאבוא מהר כי נועם נפצע. ותוך כדי השיחה המון אנשים מתקשרים אלי. עניתי לבן דוד שלי, והוא אמר שאבוא מהר כי יש אנשי צבא ליד הבית, ואז הבנתי שזה יותר גרוע מפציעה. החבר שהיה איתי הסיע אותי הביתה, ואז קיבלנו את ההודעה הקשה.

"נועם עבר דרך ארוכה עד שהגיע להיות חייל מופת. ביסודי היה ילד שעושה בלגן, בכיתה י"א לקח את עצמו בידיים והיה יוצא עם המדריך שלו לריצה ב־5 לפנות בוקר ועושה מרתונים. תמיד הוא נשאר נאמן לעצמו, לדרך שלו. הוא באמת אהב את כולם והרים את כולם. אני ידעתי עליו הרבה דברים, אבל אחרי שהוא נהרג גיליתי שהוא מאוד אהב את הארץ, ושהוא גרם לכל אחד להרגיש כאילו הוא החבר הכי טוב שלו. כי הוא באמת אהב אנשים". 

מאז שנועם נהרג, משפחתו מנסה להפיץ את משנתו וזכרו. תלו ברחבי הארץ והעולם מדבקות שעליהן תמונתו של נועם, למשל עם הכיתוב "אריה אמיתי לא צריך לשאוג כדי שיידעו שהוא אריה". חילקו מגנטים עם עשרת הדיברות לפי נועם, ביניהם "להגיד תודה על הכל, גם על הדברים הרעים", או "לא לתת לשום דבר ולאף אחד לשנות את מי שאני". אבל הפרויקט הגדול שעליו עובדים במשפחה הוא הקמת מצפה לזכרו במושב.

"נועם אהב מאוד ללכת עם פק"ל קפה למצפים או לאיזה ספסל בטבע ולשבת שם", חגי מחייך. "החלטנו להקים מצפה לזכרו, שאולי יתחבר גם עם שביל ישראל. בינתיים הצלחנו לגייס כ־50 אלף שקלים, אבל צריך עוד תקציב כדי לממש את הפרויקט. אני לא מצפה שאנשים יזכרו את השם נועם בטאן. יש המון שמות של הרוגים, ואני יודע שלא תמיד זוכרים את כולם, אבל הייתי רוצה להעביר את המסר שלו - של אהבת חינם, של לחשוב על הכלל ולא על הפרט - כי זו היתה התכונה העיקרית של נועם, ששם את עצמו בצד בשביל האחרים. הוא היה כותב את מה שהוא מרגיש, כמו משורר, ולכן חשוב לנו לספר על הדרך שלו. ואנחנו כל יום בוחרים בחיים, כי אין לנו דרך אחרת".