"חשיבה מחוץ לקופסה והרבה התעקשות": הנעדרת האחרונה - תיק סגור

בתחילת אוגוסט, עשרה חודשים לאחר הירצחה, זוהתה הנעדרת האחרונה מטבח שמחת תורה, בלהה ינון ז"ל ממושב נתיב העשרה.

היתה זאת חקירה ארוכה, כמעט סיזיפית, ללא הפוגה וללא מנוחה, עד שהתבררה מעל לכל ספק הבשורה המרה: בלהה אינה בין החיים. לא היה מדובר בהפתעה למשפחתה, שישבה שבעה עליה ועל בעלה יעקב כבר ב־8 באוקטובר - אך מבחינת צה"ל, שלקח על עצמו את המשימה לאתר את כל הנעדרים, התיק היה פתוח במשך כל הזמן הזה.

ב־8 באוקטובר, יום אחרי המתקפה הרצחנית של חמאס, ישראל ניצבה מול אתגרים אינספור. אחד מהם היה לדעת מי חיים, מי נרצחו, מי נחטפו. המספרים האסטרונומיים, הזירות המורכבות וחטיפתם של כה רבים השאירו סימני שאלה רבים ומהותיים, שאלות של חיים ומוות, של תקווה או ייאוש.

אל"ם (מיל') א': "היו לנו בדרך הרבה רגעים שבהם יכולנו להפסיק. מישהו אחר אולי כבר היה מוותר, אבל לא יכולנו להסכים שיישאר כתוב 'נעדרת'"

כדי להתמודד עם המשימה הקדושה הזאת, צה"ל הקים מפקדה תחת אגף כוח האדם שתרכז את המאמץ לאיתור אזרחים חטופים ונעדרים, ושתעמוד בקשר עם בני משפחותיהם. המפקדה, בראשות תא"ל אמיר ודמני, מבוססת כולה על אנשי מילואים שמתנדבים מאז 7 באוקטובר, ובהם שני המרואיינים בכתבה זו: אל"ם (מיל') א', רמ"ט צוות חטופים ונעדרים באכ"א, וסא"ל (מיל') א', חוקר במצ"ח.

אירוע חקירתי מורכב

נחזור ל־8 באוקטובר: המפקדה בהתהוות התחילה לגבש בסיס נתונים, ולמפות מי נחטפו, מי נרצחו ומי נעדרים. מטבע הדברים, המספרים היו גבוהים מאוד בהתחלה. הוקם מוקד שפנה למשפחות הנעדרים ובדק מי מהם חזרו ומה המידע שיש בידי קרוביהם.

במקביל, המפקדה עבדה מול מחנה שורה, שאליו הובאו הנרצחים, וכן מול בתי החולים ואנשי המודיעין, שיכלו לשפוך אור בנוגע לחטופים. כעבור כמה ימים התבהר המצב, ונותרו המקרים שהצריכו חקירה מעמיקה יותר.

"ככל שהתקדמנו, החלה להתבהר התמונה של מקרים מאוד חריגים שעוד לא מאתרים אותם", משחזר אל"ם א'. "אחת מהם היתה בלהה ינון. לא הצלחנו למצוא אותה. את גופתו של יעקב ינון ז"ל גילינו בביתם, אבל את בלהה - לא. מפה התחיל אירוע חקירתי מורכב מאוד".

הצוות התחיל לבנות את הסיפור מחלקיקי עדויות של תושבי נתיב העשרה ושל חיילים ששהו במקום באותו יום, ומפרטי מודיעין.

ב־7 באוקטובר חדרו שלושה מחבלים למושב הצמוד לגדר של צפון רצועת עזה באמצעות מצנחי רחיפה ממונעים. במשך שעתיים הם טבחו ב־17 תושבים (עוד שלושה תושבים נרצחו מחוץ למושב). שניים מהמחבלים נכנסו לביתם של בלהה ויעקב ינון, רצחו את שניהם (עובדה שהתבררה סופית רק עשרה חודשים מאוחר יותר), שרפו את הבית - והמשיכו לבית הבא.

לפי הצוות של סא"ל א', יעקב ובלהה היו הנרצחים מספר 13 ו־14. ביתם היה היחיד שהוצת, כנראה באמצעות מטען הצתה, שדומה לו נמצא על גופת אחד מהמחבלים. הצוות משער שהמחבלים שהו במקום בין דקות ספורות לרבע שעה. שני הרוצחים של בני הזוג הצליחו לברוח בחזרה לרצועה. למחרת, כשצוותי הקבורה הגיעו לפנות את הגופות, נמצאו רק שרידיו של יעקב. בלהה נעלמה.

הוקם צוות חקירה בהובלת סא"ל א', שמאותו היום ועד 5 באוגוסט לא הרפה עד שהגיע לאמת. "בדקנו מודיעינית שבלהה לא נמצאת בעזה ושאין עדות לחטיפתה, כלומר - היא בארץ. שוב ושוב ושוב סרקנו את הבית, באמצעות מז"פ משטרה, ארכיאולוגים, ביולוגים, מומחים לחבלה. סרקנו גם מחוץ לבית, בעזרת כלבים מיחידת עוקץ, בכמה פעימות, בכמה אזורים.

"בדקנו בחוץ, כי אולי שרידים נלקחו החוצה בידי אדם או בעל חיים. סרקנו את הגדר, ניתחנו את התנועה ואת ההתנהלות של המחבלים בתוך המושב, וכן את צירי הבריחה שלהם. תשאלנו את כל החיילים שהיו ביישוב. היו חיילים שבינתיים נכנסו ללחימה בתוך הרצועה, אז חיכינו שייצאו. בדקנו שוב בכל בתי החולים ובכל בתי העלמין, אולי היא נקברה בטעות ביחד עם מישהו אחר, או תחת שם אחר. בדקנו שוב ושוב עם כל מי שפינו את הגופות מהמושב, עשינו כל מה שיכולנו לחשוב עליו, ולא חסכנו בכוח אדם מהתמחויות שונות".

מה נמצא במקלחון

ביתם של בלהה ויעקב ז"ל היה עשוי עץ ופלסטיק, ולכן בער מהר יותר מבית אבן, ושרידי הבעירה בלבלו את החוקרים.

"כשדבר כזה נשרף, תיתכן התכה של האדם לתוך חומרי הבית", מסביר סא"ל א', ואל"מ א' מוסיף: "המורכבות נוצרה גם משום שהשריפה היתה בטמפרטורה גבוהה. שוב ושוב בחנו תצלומי אוויר, ושוב ושוב סרקנו את הרצפה. לאורך כל החקירה, מדי כמה זמן הגיעו צוותים נוספים כדי לבדוק שאנחנו לא מפספסים משהו. היינו שם מאות פעמים, עשרות אנשים סרקו את הזירה. לא נשאר מהבית הזה כלום חוץ מהממ"ד.

"היה צוות שעבר על תצלומי האוויר וניתח את ההתנהלות של יעקב ובלהה בבית. זאת חשיבה מחוץ לקופסה. אי אפשר לדעת למה הם לא שהו בממ"ד, יש אינסוף אפשרויות. אולי הם ירו ביעקב ובלהה ברחה לנקודה אחרת, ואז הם ירו גם בה. אנחנו לא יודעים".

סא"ל א': "בחקירה מצאנו שיש אזור מסוים במקלחון שהיה מכוסה בשכבת חומר, ושם מצאנו שרידי אדם. היינו צריכים להוכיח שאלה בוודאות לא השרידים של יעקב. העובדה שהפריד בינו לבין בלהה חדר שלם, כלומר שהם נמצאו רחוקים זה מזה, עזרה בהוכחה".

לנוכח הממצאים החדשים, התכנסה ועדה שנוסדה במיוחד עבור מלחמת חרבות ברזל, שבה חברים רופאים של משרד הבריאות בראשות ד"ר הגר מזרחי, מומחים מהמכון הפתולוגי וגורמי משטרה ומודיעין. אחרי בחינת הממצאים שאיתר הצוות של סא"ל א' - נקבע כי אלה אכן שרידי גופתה של בלהה ז"ל.

"לא מדובר בחותמת גומי, אלא בגוף רציני שבודק את הממצאים לעומק. קביעת מוות זה עניין כבד משקל", מסביר אל"ם א'. "אני חושב שהסיפור כאן הוא ההתעקשות של הצבא ושל כל הגורמים להגיע לפתרון של האירוע הזה, ולהביא למשפחה בשורה ודאית. נכון שמדובר בבשורה קשה - אבל היא עדיפה על חוסר הוודאות.

סא"ל א', חוקר מצ"ח: "סרקנו את הזירה שוב ושוב, תשאלנו כל חייל, בדקנו בכל בתי העלמין. עשינו כל מה שיכולנו לחשוב עליו, לא חסכנו באף מומחה"

"ישבנו וסיפרנו להם כל מה שאנחנו יודעים. אחרי כל כך הרבה חודשי חקירה, היו לנו בדרך הרבה רגעים שבהם יכולנו להחליט להפסיק, ואיש לא היה בא אלינו בטענות. מישהו אחר במקומנו אולי כבר היה מוותר - אבל לא יכולנו להסכים שיהיה כתוב 'נעדרת'".

"סוג של הקלה"

כשהגיעו מטעם הצבא לבשר לבני המשפחה את הבשורה הקשה והמוחלטת, הם לא הופתעו. "ידענו שאמא מתה ב־7 באוקטובר ביחד עם אבא, בבית שהם אהבו כל כך, אחרי 60 שנות זוגיות", מספר מעוז ינון, בנם של יעקב ובלהה ז"ל. "זה לא רלוונטי לנחש מה קרה להם בדקות האחרונות לחייהם. לא ייצא לי שום דבר טוב מזה. אני יודע שהם אהבו אותנו ואת 11 הנכדים שלהם.

"ישבנו שבעה על שניהם ביחד. באופן אישי, המאמץ לאתר את אמא שלי לא היה חשוב לי. היה חשוב לי הרבה יותר אם הצבא היה פועל כדי שהיא לא היתה נרצחת. אני סלחתי לכולם, וכעת כל האנרגיה שלי מושקעת בעתיד - אבל למשפחה היותר מורחבת ולחברים מדובר בסגירת מעגל שהיא טובה להם".

אל"ם א' חותם: "כשסגרנו את התיק הזה הרגשנו סוג של הקלה, אבל אנחנו עדיין לא נחים על זרי הדפנה. יש לנו עוד 115 חטופים להחזיר הביתה. אין רגע של מנוחה, ויש לנו הרבה עבודה".