ופתאום, אריאל ביבס בן 5. בתמונות, אלו שתלויות על שלטי החוצות, שפורסמו ברשתות, שזעזעו את העולם, הוא בן 4. קטן, חייכן, ביישן. ראש ג'ינג'י שמבצבץ בין הידיים של אמא שירי, שאיתה נחטף לעזה. ילד ישראלי בעזה, שהיום הוא בן 5.
"יום ההולדת של אריאל הוא עוד נקודה מאוד כואבת לציין שהזמן עובר בלי שהחזירו אותם", אומרת דודתו, עופרי ביבס־לוי, שיחד עם בני המשפחה לא מפסיקה להיאבק לחזרתו. עשרה חודשים אחרי 7 באוקטובר, אריאל ואחיו התינוק כפיר עדיין נמצאים בשבי חמאס. הילדים היחידים שלא שוחררו בעסקה הקודמת. והם עדיין שם, יחד עם אמם שירי ואביהם ירדן, ועוד 111 חטופים.
אריאל ביבס מציין יום הולדת 5 בשבי | מטה משפחות החטופים
"כשהתקרב יום ההולדת של אריאל, חשבתי איפה היינו ביום ההולדת של כפיר", ממשיכה עופרי. "ואז הבנתי שהוא אף פעם לא חגג כאן יום הולדת. הוא היה בן שנה בשבי, בעזה, ועכשיו הגענו ליום ההולדת של אריאל".
היא מסתכלת על תמונות מיום ההולדת הקודם של אריאל, שבהן החיוך שלו זוהר ומאיר. באחת אריאל בגן, יושב בכיסא יום הולדת חגיגי, מכבה נר בצורת הספרה 4. באחרת הוא עם המשפחה במועדון של הקיבוץ. כל בני המשפחה היו שם בחגיגה - ההורים, עופרי ומשפחתה, וגם דנה, אחותה של שירי, ומשפחתה. בין האורחים היו גם התאומים איתן ודוד קוניו, חבריהם הטובים של שירי וירדן מהקיבוץ, ובני משפחותיהם. התאספו עם כיבוד ששירי וירדן ארגנו, תחת קישוטים של גיבור־על שאריאל אוהב, וחגגו.
מאז 7 באוקטובר המשפחה מפורקת. הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, נרצחו. החברים דוד ושרון קוניו ובנותיהם נחטפו. שרון והילדות שוחררו בעסקה האחרונה לשחרור החטופים, ודוד, וגם אחיו אריאל, נשארו בעזה. ומארבעת בני משפחת ביבס שנחטפו - אף אחד עוד לא חזר.
"אני מרגישה משותקת"
עופרי, שבשבת של הזוועה היתה בביתה שברמת הגולן, הספיקה מאז לגלות שהיא בהיריון, וגם ללדת את בנה השלישי. היריון שלם, ואחיה ומשפחתו עדיין בשבי. עכשיו היא מסתכלת על התמונות של אריאל בכאב: "עצוב לי מאוד לראות אותן. אני מנסה להרחיק את עצמי מהסיטואציה כדי להמשיך לתפקד, כי כשאני מבינה שאנחנו כבר עשרה חודשים אחרי אוקטובר והם עדיין שם, ואנחנו עדיין לא יודעים באמת מה קורה איתם - אני מרגישה משותקת. זה קשה מדי".
כולנו מכירים את הסרטונים הקשים, שבהם ראשיהם הג'ינג'יים של אריאל וכפיר החטופים בעזה זועקים למרחקים. עבור עופרי, "כל סרטון כזה עושה עוד בום בלב. שמענו המון סיפורים על חטופים שהיו בטנדר ביחד ובמנהרות ביחד, אבל שירי לבד עם הילדים. הגיעה לחאן יונס לבד, העלו אותה על המכונית לבד. זו מחשבה משתקת.
"יש לי בראש הפרדה בין שירי והילדים לבין אח שלי, ירדן. היא נכנסת לקטגוריה של הנשים, היא עם הילדים. מתייחסים אליה אחרת. אבל אז את רואה את הסרטונים של ירדן - והם שוברים אותך. ובכל פעם שאת מקבלת איזו אינדיקציה שהוא בחיים, זה מחלחל. אח שלי עכשיו בעזה. במנהרה. מתחת לאדמה. זה נורא מפחיד.
"צריך לצעוק שעדיין יש שם אנשים שחיים, ששורדים ושצריך לשחרר אותם. המחשבה שמישהו שרד שם עשרה חודשים ושעלול להירצח רק כי הממשלה מתמהמהת - היא בלתי נתפסת. אנחנו קוראים לעצמנו 'משפחות שכול בהמתנה'. רק חסרה הדפיקה בדלת. אבל אנחנו לא רוצים להגיע למצב של דפיקה בדלת".
"לא מוותרים עליהם"
יש לעופרי חיוך ענק כשהיא מדברת על אריאל. האחיין המתוק עם החיוך המבויש וחיתוך הדיבור של ילד שעדיין מגלה את נפלאות העולם. "כשהייתי מגיעה עם הבת שלי, תואם, הוא היה ישר רץ אליה. 'תותו', הוא היה קורא לה. הם כל כך אהבו זה את זה", קולה שקט. "היא תהיה בת 5 באוקטובר. בשבוע שעבר סיפרתי לה שיום ההולדת של אריאל מתקרב. רציתי שהוא תדע למה אני קצת יותר עצובה ולחוצה השבוע. היא אמרה שאולי גנבים לקחו אותו, והדגישה שאסור לגנוב. גם היא, כמו כולם, לא מבינה למה אנחנו לא יודעים מה איתו, ועם כפיר, ושירי וירדן, ולמה הם לא חוזרים.
"אנחנו לא מוותרים עליהם, ולא ניתן לאף אחד לוותר עליהם. זו בושה שהגענו ליותר מ־300 ימים, כי זה אומר שעוד מעט אנחנו עלולים להגיע ליום ה־365, שזה שנה שלמה, וזו השנה הכי מפחידה בעולם".
לפי התוכנית, ובהתאם להנחיות פיקוד העורף, היום בשעה 17:00 תצא צעדה קצרה מכיכר הבימה לכיכר החטופים, ושם ייערך טקס בהשתתפות אמנים ובני המשפחה. גם חולצות של באטמן, גיבור־העל האהוב על אריאל, נתרמו לטובת האירוע שאין בו שום דבר שמח, תחת הסלוגן של חלום של אריאל, שבו "אני עף ומציל אנשים מהבור". במקביל, במשפחה מבקשים להעלות לרשתות תמונה של נר על עוגה, ולבקש משאלה לשחרור החטופים.
"אנחנו מנסים להפוך את היום הזה, שבבסיס שלו הוא מאוד עצוב, ליום שבו נזכיר שאי אפשר להמשיך הלאה. אני לא חושבת שהציבור שוכח אותנו. הציבור ברובו תומך במשפחות, ותומך בעסקה שתביא את החטופים הביתה. ואין לי כעס על הציבור, אני יודעת שהחיים נמשכים. אבל התחושה שהיא שהמנהיגים שוכחים. אנשים ממשיכים להגיע לעצרת בשבת, בכל מקום. אבל כשהמנהיגים לא איתנו - אנשים מרגישים מתוסכלים.
"בכל יום אנחנו מנסים לחשוב מה עוד אפשר לעשות כדי שיבינו שאנחנו רוצים את כל החטופים בבית. מפחיד אותי שאנשים יתייאשו ויפסיקו להגיע. אנחנו כל הזמן אומרים שכל עוד הם לא מוותרים שם - אנחנו לא מוותרים עליהם. אסור להפסיק לצעוק, כדי שהממשלה שלנו לא תוותר עליהם.
"הדבר שאני הכי מאחלת לאריאל ליום ההולדת זה שהוא יזכה לשנה הבאה. הכי גנרי מבחינתי, והכי ברור מאליו, אבל מאז 7 באוקטובר זה הכי לא ברור מאליו. החובה של המדינה להחזיר אותם היא זו שברורה מאליה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו