הרות גורל: בכאב, בזיכרון, וגם בשמחה - "האלמנות היא לא כרטיס הביקור שלך"

יושבי בית הקפה ההומה בנס ציונה היו עסוקים בשלהם. ספק אם ידעו ששתי הנשים המחויכות שיושבות לצידם אוספות כעת רסיסים של לב. ספק אם זיהו בין תנועות הידיים החפוזות והצחוקים המתגלגלים את השמות "צפריר" ו"אלירז" שבים ועולים, והבינו עד כמה הם חסרים.

"איך הוא פתאום הלך והשאיר אותי עם חיתולים", צוחקת שם קורל גבאי, אלמנתו של רס"מ (מיל') אלירז גבאי ז"ל, שנהרג בדצמבר האחרון בקרב ברצועה. "חכי, מצפה לך עוד יותר מחיתולים", עונה לך בחיוך סיון בר־אור, ששכלה את בעלה, רס"ן צפריר ז"ל, לפני עשור בדיוק, במבצע צוק איתן.

פגשתי את סיון לפני עשר שנים. בת 27 היתה אז, אם לפעוטה בת שנה וחודש, ובהיריון מתקדם. צפריר, שעד היום היא קוראת לו צפ, נהרג ב־20 ביולי 2014 בקרב בשכונת סג'עייה, בגיל 32. סיון הבטיחה אז שתגדל את ילדיהם בבית שמח.

עשר שנים לאחר מכן, היא עומדת בהבטחה הנוגעת ללב. עובדת בחברת אנרגיה מתחדשת, מגדלת בבית בנס ציונה בגאווה את ליאן והראל, שנולד שלושה חודשים אחרי מות אביו. עכשיו, כשעזה שוב בוערת, סיון מוליכה את קורל בשבילי האלמנות הטרייה.

קורל בת 27. נמצאת כרגע בחופשת לידה מעבודתה בחברת ביטוח. בעלה אלירז נהרג ב־30 בדצמבר 2023. בן 37 היה במותו. קורל היתה אז בחודש החמישי להיריון, וב־19 באפריל ילדה את בנם הבכור נועם, שם שבחרה מבעוד מועד ביחד עם אלירז.

הקווים המשיקים בין השתיים זועקים לשמיים. אם לא די באובדן המשותף במהלך היריון, מתגלה שצפריר היה המ"פ של אלירז, ביחידת עורב של גולני, בשנים 2007-2005. ושתיהן מקפידות להיאחז בחיים. לפגישתנו סיון מגיעה בסניקרס ובחולצה לבנה. קורל לבושה בשמלה ורודה. הכל כדי לא ללבוש את השחור המדכא.

"האלמנות היא לא מה שצריך לייצג אותנו, זה לא כרטיס הביקור שלך", סיון חוזרת ומדגישה בפני קורל. "זאת הסיטואציה שבה את נמצאת, וממנה את גדלה".

שלחה מכתב עם שוקולד

בצוק איתן של לפני עשור סיון היתה בין האלמנות היחידות שנותרו בהריונן. כמה שנים מאוחר יותר, בשל המציאות המורכבת בישראל, הקימו בארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, בשיתוף משרד הביטחון וצה"ל, את תוכנית הליווי "לצידך", במטרה לתמוך באלמנות צעירות בתקופת ההיריון והלידה. במלחמה הנוכחית, שטרם הסתיימה, כמעט 30 נשים התאלמנו בעודן בהיריון. קורל נעזרה בתומכות מהפרויקט, אבל סיון, היא אומרת בחיוך, היא המודל שלה.

השתיים הכירו קצת אחרי השבעה. "כשאלירז נפל, החברים של צפריר פנו אלי ואמרו שבטח יהיה לי מה להגיד לקורל, כי גם היא התאלמנה בהיריון", סיון מסיטה את שיערה לאחור. "בהתחלה לא הבנתי למה היא בכלל צריכה אותי. גם זכרתי שלשבעה של צפריר הגיעו אלמנות מיום כיפור, לנחם אותי, ולמרות שהערכתי את העובדה שבאו, הרגשתי שאני לא שם. הרי את לא מתחברת להיותך אלמנה. הייתי קצת בקשר עם אלמנת צה"ל שבעלה נהרג כשהיתה בהיריון. היו דברים אינטימיים שיכולתי לשאול רק אותה, וזה מאוד עזר לי.

"לכן הסכמתי לבוא אל קורל. באתי אליה אחרי השבעה עם אחד החברים מהצוות שלהם ופגשתי בחורה מהממת. ישבנו קצת, דיברנו, קלטתי שהיא באותו גיל כמו שהייתי כשצפ מת, ובאותו שלב בהיריון. היו לנו המון קווים מקבילים, אז מן הסתם החיבור היה מהיר".

קורל: "את לא יודעת, אבל הכרתי אותך ואת צפריר, כי בכל יום זיכרון היה הסרט שהכנתם עליו. זאת הוכחה שההנצחה עובדת. וכשבאת הרגשתי שאת נותנת לי חיבוק עצום, שאת בין האנשים היחידים שיכולים באמת להבין אותי".

הקשר בין השתיים התחזק. סיון היתה שם עבור קורל, כשהאחרונה החליטה לעזוב את הדירה השכורה שלה ושל אלירז בפתח תקווה ולעבור להתגורר לצד אמה בבאר יעקב. היתה שם גם אחרי הלידה של נועם, שהגיעה בהפתעה בניתוח קיסרי בחירום. ביום הזיכרון האחרון העבירה לקורל דרך אחד החברים בגדי תינוקות שאספה עבורה מחברה, בתוספת מכתב ושוקולד. כי מי כמוה יודע כמה החוויות הראשוניות האלה כואבות.

"היא כתבה שאני אחות של הלב", קורל נרגשת. "היא גמרה אותי, בעיקר כי זה נכון. ואני צריכה לדעת שצפריר ואלירז חברו שם למעלה ויושבים יחד על כוס בירה".

סיון: "לא בירה, צפריר לא ידע לשתות, אולי כוס שוקו".

"השנה הראשונה מאוד קשה"

האזכרה המרכזית לחללי צוק איתן נערכה לאחרונה, והאזכרה לצפריר התקיימה בשבוע שעבר. סיון מספרת שההרגשה באזכרה היתה קצת שונה. "גם בגלל שהחיים נמשכים, וגם בגלל המלחמה, שמשפיעה על כולנו.

"ב־7 באוקטובר נפל גם אחד החברים הטובים של צפריר, אל"ם רועי לוי ז"ל. הוא היה חבר קרוב שלי, שהתגעגע בצורה אמיתית לצפריר. היה לו תפקיד חשוב גם עבור הילדים, שראו בו מזכרת מאבא. ואחרי שהוא נהרג הרגשנו חוסר נוראי. גם אחיין של צפריר נפצע קשה בקרבות. אמא שלו, אחות של צפריר, גרה בצפון, אז לקחתי את עצמי מהמילואים היישר לאסותא אשדוד, להיות לידו. וזה סיוט שלוקח אותך אחורה".

ב־5 ביולי ציינה כל אחת מהן את יום הנישואים שלה. גילו זאת במקרה, כשרצו להיפגש. "ניפגש מחר לציין את יום הנישואים שלי ושל אלירז?" כתבה קורל לסיון, שענתה לה: "התכוונת לשלי ושל צפ". אותו מפגש לא התקיים לבסוף. "האמת היא שביום הנישואים הייתי אבודה", קורל משפילה מבט.

"הגיוני, השנה הראשונה מאוד קשה", פונה אליה סיון. "כל דבר שחווים, חווים בפעם הראשונה. זה משתנה עם השנים, אבל לא נעלם. השנים לא מקטינות את האובדן, רק מאפשרות לך לבנות את החיים סביבו. ואת גם תראי שיש חיסרון ויתרון בעובדה שהילדים שלנו נולדו אחרי שאבא שלהם נהרג. כשיש ילד גדול, את צריכה לתמוך באובדן של הילד. הוא איבד אבא ואת הדבר הכי קרוב אליו.

"כשהילד לא מכיר בפועל את אבא, את יכולה להחליט בעצמך איך את מציינת את האירועים. היום, כשהילדים גדולים, אני שואלת אותם איך הם רוצים לציין את התאריכים החשובים, ואנחנו מחליטים עליהם ביחד. לפני כן זה היה בעיקר שלי".

השיחה מתארכת, ולרגע נדמה שקורל מתעייפת. שלושה חודשים וחצי עברו מאז הלידה, וגם אמא שהיא סופרוומן נחלשת. "לפעמים נגמר לי הכוח", קולה מונמך. "את עוברת דבר ועוד דבר ועוד, וזה שובר. לפני שהתאלמנתי הייתי בטוחה שמשפחות שכולות הן טאבו, קודש הקודשים. מי יכול להתווכח עם משפחה שכולה. אבל כיום אני רואה שזה לא נכון, וזה כואב לי. יותר נכון, אני מתעצבנת. אני מתעלת את האבל לעצבים.

"אנשים צריכים להבין שהאלמנות לא נגמרת בסוף השבעה. צריך לראות אותנו קצת יותר. בעלי נהרג על מדים כדי שאנשים יוכלו לחיות במדינה הזו, ואני נופלת לכל מיני תהליכי ביורוקרטיה, כשאני צריכה להתמודד עם הלידה, התינוק, האובדן והלבד. זאת גם הסיבה שהכנתי צוואה, כדי שאם חלילה יקרה לי משהו נועם יידע שדאגתי שהכל יהיה מסודר עבורו".

סיון: "אני לא חוויתי נרטיב ששכול הוא טאבו. אני חושבת שדווקא צריך לראות את האנשים ולהסתכל להם בעיניים, לא משנה אם הם משפחה שכולה. צפ היה מסתכל על כל אדם בגובה העיניים. את אף פעם לא יודעת מה האנשים שעומדים מולך עוברים בעצמם. אולי הזוג שמולך כועס כי הבן שלהם נרצח? אולי לאמא של זה שצעק עכשיו יש סרטן? לכל אחד יש חבילה משלו".

לשמוע סיפורים על אבא

קורל מספרת שביקשה מאנשים שלא לבכות ליד נועם, שהבית יישאר שמח.

"בגלל שהוא תינוק, אני מסכימה", מהנהנת סיון, "אבל אני חושבת שהיופי הוא כשנותנים מקום להכל. שנועם יגדל ויידע שיש מקום גם לצחוק על אבא, ולבכות, ולהתגעגע. שיש מקום לעשות בו כיף, ויש מקום לבקש משאלה בכל יום הולדת, כמו ליאן שלי, שמבקשת 'הלוואי שאבא שלי יהיה חי', ושיידעו שהוא היה אדם עם יתרונות וחסרונות ואהבות והצלחות. כל החבילה.

"מה שעוזר לילדים להכיר את אביהם זה לא רק הסיפורים שלנו, אלא גם של אחרים. לכן אני תמיד אומרת שאם למישהו יש סיפור, אפילו קטן, על צפריר - שיכתוב לי. שנוכל לספר להם על משפט מצחיק שאמר, מחווה מסוימת שהיתה רק שלו, משהו שיעזור להם לבנות תמונה של מי היה אבא שלהם.

"תחשבי על זה שכשאת הורה יחיד, הילדים מקבלים עוד אחריות, בקטע טוב. אתם צוות, והדינמיקה ביניכם מתפתחת בצורה שונה. במקומות מסוימים הילדים הופכים להיות בוגרים יותר מעצם היותם יתומי צה"ל". 

קורל גומעת את דברי סיון בשקיקה. "אני מעריצה שלה", היא מחייכת. "אני רואה את הסרטונים שלה רוקדת עם הילדים בגינה, ואני אומרת איזה יופי. ככה אני ונועם נהיה, מאושרים".

סיון: "איזו מצחיקה, את לא מעריצה שלי, אבל אני חושבת שזה נחמד לראות פריוויו לא מדכא. יש אנשים שלובשים את השכול. אני הפוכה. קודם כל אני סיון, ואלמנה זה חלק מהסיפור שלי. הילדים שלי כן הולכים לפעילויות של ארגוני אלמנות ויתומי צה"ל, והם אומרים שזה עושה להם טוב. ליאן אמרה לי ששם פשוט אף אחד לא שונה, וזה מעניין".

קורל מהנהנת: "כן, האירועים הם מה שעושה טוב. אם כבר אנחנו חלק מהכאב הזה, נועם הולך לגדול מוקף באהבה, בקהילה של יתומים".