צלח שבעה חודשי לחימה ברצועה - ונפצע קשה בתהפכות ג'יפ: "מה זו התאונה שלי לעומת מה שעברנו בעזה"

את הרגע שבו רכב השטח סטה הצידה מהמסלול ההררי הירוק סמ"ר (מיל') נווה ביתן לא זוכר כלל. גם לא את האזהרה שהספיק לסנן לעבר חברו לנסיעה. אחרי שבעה חודשים של לחימה רצופה מאז 7 באוקטובר, כלוחם גולני שמפנה פצועים והרוגים, נווה נפגע באורח קשה דווקא כשיצא עם חברי צוותו לחופשת התרעננות קצרה ביוון.

הוא הועף באוויר, התגלגל לתוך ואדי ונחת על סלע גדול כשהרכב הכבד מוחץ את גופו תחתיו. הוא הועבר חסר הכרה לבית חולים סמוך, עם שברים מרובים בגולגולת, אך התברר שאין שם האמצעים לנתח אותו. נווה פונה לבית חולים אחר ביוון, שם עבר ניתוח מורכב בראשו.

אחרי שלא שב להכרתו, הגיע אליו ליוון מנהל המערך הנוירוכירורגי של המרכז הרפואי בילינסון, פרופ' שגיא הרנוף, שהתריע כי נווה חייב להיות מוטס לישראל לפני שמצבו יידרדר. במבצע מורכב, שכלל חיבור למכשיר מיוחד שנשלח מבילינסון, הועבר נווה לארץ, התעורר כעבור שבועיים - והצליח להתאושש ולחזור לתפקוד מלא.

אלא שבמקום לחלום על חזרה לביתו ולקבוצת הילדים שהוא מאמן בכדורגל, נווה מתעקש לחזור לשירות מילואים במלחמה. "ביקשתי כבר מהמג"ד שבשנייה שאסיים את השיקום הוא יאשר לי לחבור לצוות שלי בעזה או בצפון. אין לי סיוטים מהפציעה שעברתי, ואין יותר חשוב מלפנות לוחמים משדה הקרב לקבלת טיפול רפואי. אני במצב תקין. מה זו התאונה שלי לעומת מה שעברנו בעזה?" 

"ראינו אכזריות בלתי נתפסת"

נווה (27) שירת בסדיר כלוחם בסיירת גולני. הוא השתחרר לפני כחמש שנים וחזר להתגורר במושב הדתי איתן, הסמוך לקריית גת. במקביל לעבודתו בחברת HP הוא מקפיד לאמן פעמיים בשבוע את ילדי המושב, המתחרים בטורנירים של המועצה האזורית שפיר. 

במילואים משרת נווה במחלקת פת"ן (פינוי, תספוק, ניוד) השייכת ליחידת הסיוע המבצעי  של חטיבת גולני. מחלקות פת"ן הוקמו בשנים האחרונות כחלק מלקחי מבצע צוק איתן, ובמטרה להעביר פצועים מהר ככל האפשר לטיפול רפואי.

לוחמים אלה מיומנים בפינוי נפגעים תחת אש, בחושך מוחלט ובתנאי שטח קשים, תוך נהיגה על נמ"רים (נגמ"שי מרכבה) או האמרים. 

הצוות של נווה הוקפץ כבר בבוקר השבת השחורה. "האזעקות תפסו אותי בדרך לתפילת שמחת תורה", הוא מספר. "מסביבנו היו המון יירוטים, וחלקים מהטילים של כיפת ברזל נפלו ליד הבית שלי. נסעתי בהתחלה לבסיס בצפון, כי לא היו עלי נשק או אפוד, והגעתי עם הצוות לעוטף ביום ראשון בבוקר. בצידי הדרך ראינו המון גופות של מחבלים.

"עצרנו בקיבוץ רעים, אחרי שהקרב שם נגמר, ועברנו מבית לבית. המראה היה מחריד. ילדים, נשים ומבוגרים נרצחו באכזריות בלתי נתפסת. האזרחים שפינינו היו בממ"דים שלהם, חלק בסלון, והיתה אפילו משפחה שישבה ליד שולחן האוכל. אנשים נרצחו בחצר כשניסו להגן על הבית שלהם.

"הייתי חייב לנשום לרגע. זה לא היה המקום להיכנס לפאניקה. העלינו כל גופה על אלונקה, בזהירות ועם המון כבוד, ומשם להאמר. שוחחנו עם אנשי זק"א ושמענו מהם סיפורים מזעזעים. הם אספו נשים שברחו ממסיבת הנובה וראו עליהן סימנים לאונס. בשלב כלשהו הם העבירו אלינו גופה שכולה מפורקת מרוב שירו בה כדורים. שום איבר לא היה מחובר. התקשיתי לעכל. איזו בהמיות ואיזו ברוטליות".

במשך שלושה ימים המשיכו נווה וצוותו בעבודתם המורכבת ואיתרו גופות גם בשטח המסיבה, באזורים עם תוואי שטח קשה. "לא פשוט לראות צעירים בגילך שהגיעו לבלות ונרצחו. באותה מסיבה איבדתי חברים שהתאמנתי איתם בכדורגל. למזלי, לא נתקלתי בגופות שלהם או במישהו שאני מכיר אישית. משם המשכנו לבסיס רעים. המחבלים רצחו כ־15 חיילים, והמשרדים היו מלאים בדם. מאותו רגע, כל מה שרציתי היה להגיע לעזה. התאמנו בצאלים וחיכינו לרגע שבו יקראו לנו. היינו עם רעל בעיניים". 

נווה והצוות היו בין הראשונים שהשתתפו בתמרון בעזה, ב־26 באוקטובר. "נכנסנו עם לוחמים סדירים מחטיבת גולני, ואחרי הפצוע וההרוג הראשונים שהעברנו למסוקי הפינוי, הייתי קצת בהלם במשך ארבע שעות. זה שוק לראות ככה מישהו משלנו. אחר כך היינו גם בסג'עייה ובמחנה נוסייראת, שם מצאו וחילצו לאחרונה את החטופים נועה ארגמני, אנדרי קוזלוב, אלמוג מאיר ג'אן ושלומי זיו. בעיניי זה מאוד ערכי לפנות לוחמים שנפגעו במהלך ההגנה על המדינה".

"הראש נחבט לי על הסלע"

באפריל 2024, אחרי שפינה מעזה מאות פצועים ועשרות הרוגים, עבר נווה לגזרת הר דב שבגבול לבנון. כעבור חודש וחצי, ב־30 במאי, יצא עם הצוות לחופשה ביוון, בארגונו של מדריך הטיולים צחי כפרי. "במקביל אלינו יצא גם צוות מהשייטת, וכולנו הגענו לעיר קרפניסי. למחרת, יום שישי, נסענו לטיול ג'יפים בהרים בזמן שלוחמי השייטת יצאו לרכיבת אופניים לא רחוק מאיתנו. בדרך עצרנו בתחנת דלק כדי לקנות שתייה וחטיפים. 

"המסלול היה באזור חולי, ומסביב הכל היה ירוק. ישבתי במושב האחורי והסתכלתי על הנוף. בגלל הצמחייה והעצים לא הבחנו בוואדי עמוק בצידי ההר. חבר הצוות שנהג זז טיפה הצידה - והג'יפ החליק ונפל".

מה הדבר האחרון שאתה זוכר?

"רק את תחנת הדלק. מהסיפורים של הצוות אני יודע שהראש שלי התפרק על הסלע ודם נזל לי מהאוזן. הרכב, עם כל המשקל שלו, התרסק עלי. החברים שמעו אותי מחרחר והיו בטוחים שאני עומד למות במקום הפסטורלי הזה. כמה לוחמים הרימו את הרכב וידעו שאסור להזיז אותי. הם הרי מומחים בפינוי. הרופא של השייטת הגיע במהירות ונתן לי טיפול ראשוני.

"אמבולנס פינה אותי לבית החולים, ובבדיקת CT ראו הרבה שברים בגולגולת וחזה אוויר (הצטברות מסוכנת של אוויר שדלף מהריאה אל מרווח הרקמות; ט"א). בגלל שלא יכלו לנתח אותי שם נאלצו להעביר אותי לבית החולים בעיר לאמיה, שהיה גדול יותר. אחרי הניתוח נשארתי מורדם ומונשם, לא מודע לכל הדרמה שמתרחשת סביבי".

דביר, אחיו של נווה, מספר שלמשפחה היה חשוב להביא אותו לטיפול בישראל. "לא הבנו כלום ממה שעשו לו, כי כל המסמכים היו כתובים ביוונית", הוא משחזר. "פחדנו שנווה ימות שם. איך אחרי חצי שנה בעזה הוא נפגע דווקא בחופשה שלו? הפנו אותי לפרופ' הרנוף מבילינסון ואמרו לי שהוא מומחה לפגיעות ראש".

אחרי שפנו אליו, מנהל המערך הנוירוכירורגי טס מייד ליוון. "נסעתי על דרך עפר שהובילה לבית חולים ישן", מספר פרופ' הרנוף. "למרות שהם עבדו כמו פעם, בלי מחשבים והכל רשום על ניירות, הם העניקו לנווה טיפול מצוין. היה לי ברור שחייבים להעביר אותו לארץ, כי בפציעות כאלה יש אחרי שלושה-ארבעה ימים לא פעם הידרדרות. חששתי שבמקרה כזה לא יהיו שם האמצעים המתאימים לטפל בו.

"כשהוא הגיע לבילינסון הכנסנו אותו לניתוח נוסף כדי לשחרר את הלחץ התוך־גולגולתי. נווה נגע ללב שלי ושל הצוות הרפואי. ראינו מולנו פצוע שנלחם עבור המדינה והאזרחים, ובסוף נפגע במהלך חופשה שלו". 

"לא זכרתי שאמא שלי נפטרה"

קשה לפספס את הניתוחים שעבר נווה. בצד ימין של ראשו מתפתלות שתי צלקות ארוכות, מהרקות ולאורך הקודקוד, ובחזית המצח יש צלקת נוספת. "שמעתי שהרופאים ביוון נאלצו לנקות חול ואבנים משברי העצמות שלי", הוא אומר בקור רוח. "ביוון לא האמינו שאשרוד את הפציעה. הייתי חסר הכרה גם שבועיים אחרי שהגעתי לארץ, ורק אז התעוררתי.

"הדבר הראשון שאני זוכר הוא את בני המשפחה שלי עומדים מסביב למיטה. לא ידעתי מה קרה איתי. הם סיפרו לי על התאונה, ושהתעוררתי כמה ימים קודם ושאלתי למה אמא שלי לא נמצאת איתם. זה היה בדיוק יום האזכרה שלה. היא נפטרה לפני חמש שנים ולא זכרתי שהיא מתה".

למרות קשיי הזיכרון שליוו את הימים הראשונים, ההתאוששות של נווה היתה יוצאת דופן. לפני כשלושה שבועות, ב־26 ביוני, הוא נפרד מבילינסון ועבר לשיקום בבית החולים ברזילי באשקלון.

"אף אחד לא האמין שאתעורר כל כך מהר", הוא מחייך. "יצאתי מבילינסון על כיסא גלגלים ועכשיו אני הולך - ואפילו מתאמן קצת. רק לרוץ אסור לי בינתיים, אבל גם זה יקרה במהרה. אני לא צולע, אין לי פגיעה בדיבור ואני לא סובל מכאבים.

"ייתכן שאיאלץ לעבור ניתוח נוסף לקיבוע העצמות בראש, אבל אני מקווה שלא. מבחינתי אני תקין וכשיר. עכשיו נשאר רק לחזור במהירות למילואים".