"יותר מדי שכול לתושבים": הקהילה הקטנה שמתמודדת עם אובדן בלתי נתפס

קשה למצוא רגע פנוי אצל עינת אנגלר-שמש, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בקרני שומרון. כמי שעושה הרבה מעבר לתפקידה הרשמי בדאגה לקהילה, הדאגה למשפחות השכולות מדירה שינה מעיניה. איך היא עוברת את החודשים האלה? מה מחזיק אותה כשהיא נאלצת לסייע פעם אחרי פעם למשפחה נוספת שחרב עליה עולמה?

"אני צריכה להיות פנויה לגמרי לזה, לעשות את זה הכי מדויק ונכון. אני זמינה למשפחות 24/7, הן יודעות שהן יכולות לפנות אלי בכל שעה".

יש דברים שלמדת במהלך החודשים האלה? משהו שאצל המשפחה השמינית את עושה אחרת מאשר אצל הראשונה?

"כן, כשמבשרים בשורה מרה צריך לשלוח שתי מלוות - אחת לא מספיקה, זה מעמד מאוד קשה", מסבירה עינת. ברוב המקרים, כשמדובר בחלל צה"ל, הצבא לוקח על עצמו את מתן הבשורה, אך בקרני שומרון הוא נעזר במועצה. הקב"ט לוקח את נציגי צה"ל לבית המשפחה, ואחרי זמן-מה נכנס גם הצוות המקומי, הכולל את ראש הרשות, הקב"ט, עינת ועובדת מחלקה נוספת.

"הטיפול של הצבא מסתיים בשלב מסוים, ואנחנו ממשיכים ללוות את המשפחה. כל משפחה של חלל מקבלת עובדת סוציאלית שמלווה אותה. הקהילה מתארגנת באופן ספונטני ודואגת לה מא' עד ת': ניקיון, כביסות, אוכל, קניות, הכל. זה נעשה באופן טבעי על ידי שכנות וחברות, ואנחנו באים ומסייעים".

עינת מפנה תשומת לב למצבה של הקהילה: "זה יותר מדי שכול לתושבים, וזה מצטבר. לכל חלל יש היבטים קהילתיים, קבוצת הגיל שלו, החברים שלו, ההורים של החברים שלו שהוא היה בן בית אצלם, תנועת הנוער - זה עצום, זה לא נגמר. צריך לטפל גם בהם".

אחד מ"מוקדי השכול" הוא שכונת נווה עליזה, שבה יש ארבעה בתי אבלים, והמחלקה תקיים ערב שיחה לתושבי השכונה. "באגף יש לנו מרכז לטיפול בשכול שנותן מענה טיפולי, חיזוק משאבים, ימי הפוגה, המון דברים. הכשרנו מלוות שכול שמלוות משפחות שכולות יד ביד. במקביל, נוער היישוב עוסק בהנצחת החללים במגוון יוזמות. זה לא רק עוזר למשפחות עצמן, אלא גם לנוער. זה נותן להם כוח ומרים אותם".

"חווינו פה הרבה אובדן ושכול מתחילת המלחמה", מספר יונתן קוזניץ, ראש המועצה המקומית קרני שומרון. ואכן, מ־7 באוקטובר קברה המועצה הקטנה, המונה כ־2,000 משפחות, עשרה נופלים ונרצחים: סמ"ר גלעד אריה בוים, רס"מ אדם ביסמוט, רס"ל ישראל סוקול, רס"ל עמיחי ישראל יהושע אוסטר, רס"ל ידידיה אליהו, רס"ר נדב אלחנן נולר, סמל יאיר לוין, סמל יאיר רויטמן ואת עדי רבקה מייזל ולורי ורדי, זכרם לברכה. מחיר כבד מאוד לקהילה בגודל הזה.

ערכי נתינה מגיל צעיר

ראש המועצה מסביר כי מספר הנופלים הגדול נובע מהערכים שעליהם מושתתת הקהילה. "זוהי קהילה ערכית מאוד, של נתינה וחשיבה על הזולת. את הערכים האלה הילדים כאן יונקים מגיל אפס, בבית ובמערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. העניין המרכזי הוא שאנחנו עושים משהו למען מטרה גדולה. ברור לנו שזאת מלחמת קיום שאנחנו חייבים לנצח בה, ולצערנו יש קורבנות. במפגש שלי עם המשפחות אני לומד שני דברים: ראשית - שאנחנו צריכים להיות ראויים לנופלים, ושנית, וזאת הצוואה שאני שומע מכל המשפחות השכולות, זה שאנחנו צריכים להילחם ולנצח בלי היסוסים, לסגור את הפער בין מה שהלוחמים מקרינים לבין ההנהגה".

במועצה שבראשותו פועל מנגנון של מתנדבים המחולקים לשכונות, ואלה מלווים ותומכים במשפחות השכולות בכל מה שצריך. "המלחמה הזאת לימדה אותנו בצורה מהירה איך להתמודד עם שכול ואבל. לצערנו אנחנו כבר מתורגלים. בכל שכונה יש קהילה שמחבקת ועוטפת את מי שצריך, בנוסף לחברים ולשכנים שיודעים לזהות מצוקות וללוות בזמנים קשים".

אחת המתנדבות האלה היא חגית ריין, אמו של רב־סרן בניה ריין, שנפל במלחמת לבנון השנייה, קיבל צל"ש לאחר מותו והפך לסמל. כשהגיעה לנחם את משפחת נולר, עלה אביו של נדב לחדרו והביא את התמונה שהיתה תלויה מעל מיטתו מאז שהיה נער. זאת היתה תמונה של בניה. "אלה הגיבורים שאנחנו מגדלים בקרני שומרון - גיבור שתולה תמונה של גיבור אחר מעל המיטה שלו", מספר קוזניץ.

"אין יותר מקום בלב שלי, אני כבר לא מאמינה. שאלתי את ראש המועצה 'מה, עוד אחד נפל?!' אני מרגישה מחנק. אבל ככה חינכנו את הילדים שלנו. עם כל הכאב העצום, והוא נורא, הם עושים את המיטב בתפקיד שלהם, אז כנראה חינכנו אותם נכון. במירכאות אני אומרת שזאת אשמתנו", מספרת חגית ריין בנשימה אחת. היא נמרצת, נחרצת, מלאת אהבה לזולת הפרטי ולעם ישראל בכלל. "לא נולדנו בשביל עצמנו אלא בשביל לעזור לאחר. כל ישראל אחים ועוזרים אחד לשני. במחזור של הבן שלי כולם יצאו לקצונה. אני גאה ביישוב שלי ובבנים שלו".

חייבים להמשיך לחיות

חגית מגיעה למשפחות השכולות מקרני שומרון כבר לפני ההלוויה. "אני יודעת שהשעות האלה כה קשות, כשלמשפחות נראה שהן לעולם לא ייצאו מהחושך הזה. אז אני שם להגיד להן - כרגע אתם לא מבינים איך, אבל אתם תקומו ותמשיכו. זה התהליך: נופלים ולאט־לאט קמים, והחברה זה הקביים. לומדים לחיות עם הדבר הזה. קודם כל, אין לנו ברירה, ודבר שני - הם נפלו בשביל שאנחנו נמשיך לחיות. להפסיק לחיות זאת בגידה בילדים שלנו.

"לא קל לאנשים ביישוב. עוד בשורה ועוד קבר. מרגישים ברחובות שהיישוב לא שמח, חלק עם הראש באדמה, אבל לא מקטרים, מבינים שאנחנו במלחמה. זה מיטב בנינו, והם נותנים כל מה שהם יכולים. אצלנו זה יותר קשה ויותר כואב, כי עד שאנחנו מרימים את הראש - בום, חוטפים את המכה הבאה".