תושבי בארי מתוסכלים אחרי התחקיר: "הצבא לא אמר מה הולך להשתנות"

במשך כמעט ארבע שעות ישבו אתמול (חמישי) חברי קיבוץ בארי באולם הכנסים במלון על שפת ים המלח ולא ממש היו מרוצים מעיקרי התחקיר שפרשו בפניהם האלוף (מיל') מיקי אדלשטיין ודובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי.

את רוב הפרטים הכירו, ולשמוע איך הכוח ההוא נכנס משם וכמה חיילים הוא מנה, לא ממש קידם אותם בהבנת האירוע שריסק את היישוב ב־7 באוקטובר. בעיקר, לא למדו תושבי בארי  איך ממשיכים מכאן.

ואז, לקראת סוף המפגש, תא"ל הגרי נטש את המצגת, הישיר מבטו לנוכחים ואמר את מה שכולם רצו לשמוע. "הוא אמר בפה מלא 'נכשלנו בהגנה על עוטף עזה וקיבוץ בארי. הפקרנו את התושבים'", מספר לוטן אלון, בן הקיבוץ, שנכח באולם.

"למרות שידענו את זה, היה משהו נכון באמירה. זו האבן הראשונה בבניית האמון המחודש בינינו לבין הצבא. זה תהליך ארוך, מורכב ואיטי, אבל הוא ייבנה, וכשלא מנסים להתחבא במכבסת מילים ואומרים 'כשלנו' ומבקשים סליחה - זה השלב הראשון".

זו היתה שיחה טעונה. לעיתים עברה בשקט מופתי, לפעמים הטונים עלו ואנשים פרקו בכעס מטען שהצטבר במשך תשעה חודשים. האירועים הוצגו בפניהם בזה אחר זה, טכניים, מפורטים, אבל לאירועי מפתח טראומטיים שהקיבוץ חווה, לא ניתנו תשובות אף שהשאלות עלו.

"לגבי סדר גודל הכוח הצבאי שהיה מחוץ לבארי ולא עשה דבר, לא ניתנה לנו תשובה, וזה הוגדר על ידם כפער", מספר א' מבארי, שבעבר נשא תפקיד ביטחוני ובאותו יום נורא נלחם בעצמו מול המוני מחבלים. "היו מקרים של אי חתירה למגע, תשובות שאנחנו וצה"ל חייבים לקבל. הרי טקטית אפשר להתווכח עד מחר, זה עניין של שיקול דעת, אבל בערכים אי אפשר לשחק.

"אין מצב שאזרחים מפונים אחרי חיילים, ואין מצב שחייל עומד מחוץ לגדר בזמן שיש ירי ולא נכנס להילחם. זה הבסיס של צבא, והצבא לא היה.

"שאלה נוספת שעלתה: למה לקח להם כל כך הרבה זמן, ועד שעה אחת וחצי בצהריים לא היה אף אחד בבארי? נלחמנו לבד, והתחקיר לא נתן תשובות".

הוא חידש לך משהו?

"ציפיתי לתחקיר יותר יסודי. לא יכול להיות שאנחנו יודעים במקרים מסוימים יותר ממנו. יש לנו ויכוחים על אי דיוקים ברמת הנתונים והמספרים. הוא יצטרך לעבור רוויזיה".

תושבי בארי רצו לקבל תשובות הרבה יותר ברורות. על חלק מהדברים ששאלו קיבלו מענה שזה לא היה המנדט של החוקרים, או שהם לא התמקדו בנושא.

"אני מתוסכל שלא אמרו לנו מה הולך להשתנות", אמר בסיום נאור פקציארז, תושב בארי ואב לארבעה. "אותי לא מעניין מה שהיה, אלא מה אנחנו לומדים והולכים לשנות - ובזה לא נגעו, כי זה לא היה באג'נדה.

"אני רוצה לחזור לחיות בקיבוץ, אבל לא בעיניים עצומות ולא בלי תנאים, והם פשוטים - אני רוצה לישון בשקט ולהיות בטוח שלא יקרה דבר לילדיי כשהם מטיילים בחוץ. אמרו לנו שמניחים שחמאס מוחלש, ואם יהיו חדירות - הן יהיו של חוליה; מה זה? אני רוצה לדעת כמה חיילים הולכים להיות על הגדר, כמה מוצבים מקימים.

"עברו יותר מתשעה חודשים, לא הבנתם שצריך לשנות משהו? אמרו שיבנו חומה מול בית הספר נגד ירי נ"ט, מעניין את התחת. בנו לנו מכשול תת־קרקעי וחמאסניקים עברו מעליו. היתה הרגשה שמנהלים את המלחמה שכבר היתה".

גם אבידע בכר, שבמתקפה נרצחו אשתו ובנו, והוא איבד ואת רגלו, יצא מתוסכל מהמפגש עם אנשי הצבא. "את מה שקרה אתה לא יכול להחזיר, אבל קדימה אתה צריך להסתכל; ואם היישובים רוצים לחזור, אנחנו חייבים להרגיש בטוחים. כמו שזה נראה, לפי הצבא, בטוח זה בחיים לא יהיה".

תחילתו של שיקום עצמי

תסכול, עצב והרגשה ששום דבר לא השתנה למרות הציפייה. אנשי בארי חזרו אחר הצהריים לשגרת חייהם, הרחק מביתם, אבלים על 101 מתיהם ומחכים לחזרת החטופים במהרה.

"הבטן התהפכה", הודה עמית שלוי, מוותיקי בארי, ביציאה מאולם הכנסים. "אמר לי מישהו מכיתת הכוננות שזו תחילתו של שיקום עצמי וכדי להמשיך אני מצפה שישמרו עלינו כמו שצריך, שמסקנות התחקיר יבוצעו ולא יתחבאו מאחוריהן, ושכעת המדינה חייבת להתעמק בשאלה איך הגענו למצב הזה ואיפה היינו בשנים האחרונות. זה כבר עניין לוועדת חקירה ממלכתית שכעת הגיעה זמנה. עכשיו ומייד".