ניר עוז: "החיטה צומחת שוב"
נתן בהט כבר בן 80, אבל על פי מהירות הנסיעה שלו בקלנועית, נדמה שהוא רק בן 20. לרגע הרגשנו לצידו כמו אח"מים, כשאנחנו נהנים מרוח מצננת על הפנים בעוד השמש הלוהטת והזבובים הזועמים "תקפו" את שאר הקבוצות המסיירות בניר עוז.
אך גם את גודל האסון אנחנו מקבלים, למרבה הצער, בקצב מהיר. "פה נרצח..., פה נחטפו..., כאן נשרפו..., כאן ניצל...". כל איש רביעי בקיבוץ נחטף או נרצח, ואין בית שלא נכנסו בו המחבלים. איך בכלל מתחילים שיקום ומה יהיה פה, שאלנו, והתשובה הייתה אחת: "החיטה צומחת שוב".
לרגע נדמה שבהט כמעט דומע, אבל הוא מסתיר היטב את הכאב. מציג את הכלים החקלאיים החדשים במוסך ("ותכף מתחילים בעבודה"), מספר על מפעל הצבע "נירלט" שחזר לעבוד בקצב הקודם, ומפרט על מצב החקלאות - שהשתפר, והחקלאות חזרה לתפוקה כמעט מלאה.
בפן האזרחי, עם זאת, המצב שונה. "אנשים באים מבחוץ לעבוד במוסך וב'נירלט'. בערך 30-20 איש בכל יום. בלילות ישנים פה רק שלושה אנשים, והחיילים".
לא בודד לך קצת?
"אשתי נפטרה לפניי, אני ממילא לבד. היומיום של ניר עוז מורכב כעת בעיקר מסיורי קבוצות ותורמים. חשוב מאוד שיידעו מי אנחנו, שכל מי שאמר עלינו שאנחנו 'אנרכיסטים' ו'פריבילגים' - נראה לו מי אנחנו באמת. איפה אנחנו חיים. ויש את אלה שאומרים שבגללנו כל זה קרה. אנחנו אנשי שלום, אנשי הקמת המדינה. לכן הגענו הנה".
מבחינת השיקום, מסביר בהט: "כל אחד חווה את זה באופן אחר, אבל כאן הבית. נכון שהיתה פה תקרית איומה, אבל אני גדלתי בתפיסה שהגבול הוא איפה שנגמרת המחרשה. לגבי הבתים - צריך להרוס פה ולשקם. אנחנו מגדלים גם כשהשטחים לא ממש מוכנים, העיקר להתחיל. מתקנים את המחרשות. הבן שלי, רון, עובד על זה כל היום.
"יש פה אדריכלי נוף שמסתובבים ובוחנים את הדרך להפוך את ניר עוז למקום חדש ופורח, ואיך לערוך את חלוקת המגרשים. אבל אני לא מאמין שבטווח הזמן של שנתיים-שלוש יקרה פה משהו".
יש משבר אמון בממסד?
"אני הייתי חלק מהצבא, וכולנו שירתנו. אנחנו, המבוגרים, מדברים כבר בלי בעיה על חזרה בעתיד. אצל הצעירים אני חושב שזה יהיה יותר קשה. תראו איזה דבר בנינו, היתה פה שממה עם צריפים. בנינו - ואנחנו גם נשקם את זה ונאכלס.
"יש בנים שהודיעו שהם חוזרים לניר עוז. שנים הם לא גרו פה, וכעת הם אומרים 'אנחנו נחזור'. יהדות העולם תעזור לנו ויהיה לנו גם ממה לבנות. אני מאמין שיהיה פה טוב".
עין השלושה: "אין פה באמת משילות"
יוחי קופלר הוא מעין בוס מקומי פה, והקול העמוק-סמכותי שלו גורם לכולם להקשיב. הוא מגדל תפוחי אדמה בשדות עין השלושה והמשרד שלו ממוקם בקיבוץ. פגשנו אותו אחרי לילה מלא בעבודה. "תפוחי אדמה בקיץ אוספים בלילה", הוא מסביר.
קופלר לא משדר אף פעם חשש - תכונה שלא השתנתה גם אחרי אירועי השבת השחורה. "אני לא מרגיש פחד אישי. מה שמטריד אותי הוא חוסר הוודאות לגבי העבודה. יש לנו שטחים שלא נותנים לנו להיכנס אליהם, ויש שטחים שאנחנו 'מתגנבים' אליהם. שתבין, אי אפשר לתכנן ולנהל ככה חקלאות. אבל כל המדינה שלנו מתנהלת ככה, אין ודאות.
"כרגע אנחנו עומדים על 65 אחוזי תפוקה, וזה נגזר מכמה גורמים: השטחים שלא נותנים לנו לעבוד בהם; העובדים שלי, שחלקם במילואים; והמתנדבים, שהפעילות טובה לחוויה האישית שלהם, אבל עבורי היא יוצרת יותר עבודה. כל הזמן צריך להביא אותם, ללמד, לספר להם את מורשת הקרב. זה נחמד, אבל לא מספיק".
הטענות של קופלר מופנות בעיקר כלפי המדינה והצבא. "אין פה באמת משילות, רוב מקבלי ההחלטות שנמצאים בתפקידי מפתח לא באמת יכולים לפתור שום דבר. הטלפון שלי מלא במספרי טלפון של אנשים שסתם קיבלו ג'ובים ומדי פעם נזכרים לשאול 'מה שלומך?"
הוא מתעקש לא לדבר בשם כל הקהילה. "אני מתעסק בחקלאות, אבל יכול להעיד שאף אחד לא חזר לקיבוץ. גם אם רוצים, יש כאן 25 בתים שזקוקים לשיקום מלא, ושום דבר לא התחיל לזוז. בינתיים הקהילה נמצאת בנתיבות, והיא מגובשת. יש גם משהו משמח: יש שמונה חברים חדשים שהתקבלו לאחרונה".
קופלר מסביר שהעבודה מחזיקה אותו בקו השפיות, אבל הוא מודאג בעיקר ממי שלא יצאו לעבוד. "כל אחד מסיבותיו. יש כאלה שלא מסוגלים ויש שלא הסתדר להם. אני חושב שזה לא דבר טוב".
בנושא מנגנוני ההגנה והמצב הביטחוני, קופלר עונה בציניות האופיינית לו: "יש לי את מנגנון ההגנה הכי יעיל שיכול להיות לאדם, והוא הדנ"א האשכנזי - הדחקה. היום אתה עושה סיבוב באזור, לא תראה חייל ולא רכב. אבל הצבא אמר שאפשר לעבוד, אז אני זורם עם זה".
נירים: "יהיה גל של חוזרים"
קהילת נירים מונה 450 איש, רובם שוהים עכשיו בבאר שבע, במרחק נסיעה סביר יחסית ממקום עבודתם בקיבוץ. רבים עושים את הדרך מדי יום. ארנון אבני, דובר הקיבוץ שנשאר לישון בנירים במהלך השבוע, מתנייד בין השבילים באופניים ומשתף אותנו בתמונת המצב.
"יש פה חקלאות, גידולי שדה, רפת ומטע. יש לנו גם בית אריזה שעובד, ורוב הפועלים שם הם מהפזורה הבדואית. הרפת שלנו עוברת עכשיו שדרוג והגדלה, והיא היתה גם בין הראשונות שחזרו לעבוד. עם זאת, רוב קהילת נירים עובדת בחוץ. פה במהלך היום יש רק כמה עשרות אנשים".
מבחינת החזרה הביתה, אבני מסביר: "כל הזמן נשמעו פה פיצוצים, ומשפחות עם ילדים יצטרכו לחשוב מה לעשות עם זה. הרעש מפריע לישון. הרוב מתרגלים, בטח מי שנמצא פה עוד ממלחמות קודמות. אבל אם אתה מביא לכאן ילדים, הם לא אמורים להתרגל לזה - אסור לאפשר דבר כזה.
"אני מעריך שכשהשלב הראשון בלחימה יושלם, כ-80 אחוזים יחזרו לקיבוץ. נביא בחשבון שמספר ההרוגים אצלנו היה קטן יחסית למקומות אחרים, ובמירכאות כפולות ומכופלות, יחסית יצאנו ב'זול'. כל אדם שנהרג הוא כמובן עולם שלם, אבל זה מקטין משמעותית את מעגל השכול, ואצלנו מדובר במעגלים קטנים יותר.
"על זה מתבססות ההערכות שלי, שהן רק שלי. יהיה גל חוזרים שיבוא, ואז גלים נוספים של אנשים שלא יצליחו למכור את בתיהם - וייאלצו לחזור לקיבוץ. אולי אחרי מלחמה כזאת גם אנחנו נוריד את הסטנדרטים של תנאי הקבלה ונהיה יותר גמישים. אבל אנשים יראו שהקיבוץ יפה, ירגישו פה טוב.
"עם כל אלה שאומרים 'אני לעולם לא אחזור' אני חלילה לא מתווכח. אבל כולנו עושים במהלך החיים דברים שאמרנו שלא נעשה. אותי, בכל אופן, לא יוציאו מפה. הקונספציה שקרסה, כי היא היתה טעות כל כך גדולה, לא תחזור לדעתי על עצמה, וחבל יהיה לאבד את כל מה שבנינו פה".
כיסופים: הרפת נבנית מחדש
בני חסון, מזכיר הקיבוץ, התלבט ארוכות אם להתראיין, אבל הרצון להודות לאנשי עומר, היישוב שקולט כעת את הקהילה ושבו הושלמה בניית המבנים היבילים עבור אנשי כיסופים, מוביל אותו בשיחה שלנו.
"מקבלים אותנו באופן חיובי וטוב, מאוד רוצים לעזור. אתה רואה דנ"א של מקום שיש בו אנשים טובים, יישוב שלקח על עצמו לקבל פליטי מלחמה כמונו, עם פצע גדול, והם רוצים לעזור לנו לרפא אותו. אני צריך להגיד לאנשי עומר תודה 800 אלף פעם. 'רק תבואו', 'מתי אתם באים?', 'איזו עזרה אתם צריכים?' - האווירה מאוד חיובית. אנשים שאין להם אינטרס לקבל אותי אצלם בחצר, והם בוחרים בכל זאת לעשות את זה".
לדברי חסון, מצב קהילת כיסופים מורכב. "100 משפחות גרות במלון בים המלח. הקיבוץ עצמו מוגדר שטח צבאי סגור ולא נותנים לאנשים לישון כאן. לדעתי, האנשים לא במצב נפשי לחזור לפה. בדרך כלל על המדשאה הזאת היית רואה המוני ילדים. אין פה כרגע אף משפחה מלבד הרבש"ץ".
חסון מוסיף שמצב החקלאות בכיסופים די טוב. הלול שוקם כמעט במלואו, הרפת הושמדה ונבנית מחדש. תפוקת הקיבוץ עומדת על כ־85 אחוזים בהשוואה לימי השגרה. "לנו יש יתרון, כי אנחנו שותפים עם מקומות מרוחקים יותר, דוגמת גידולי השדה בקיבוץ אורים. מצאנו פתרונות כדי לעשות דברים על הצד הטוב ביותר. יש לנו המון עזרה אזרחית מאנשים שרוצים לתת כתף. הלוואי שהממשלה הייתה יודעת לבצע כמו האזרחים. לאורך כל הדרך אנחנו חשים את זה, בכל מקום".
התחושות שאתה מתאר לא פשוטות.
"אנחנו לא נחזור כל כך מהר, בגלל היעדר ביטחון. כל סיפור שיספרו לנו אחרי הטעות ההיסטורית ב-7 באוקטובר לא ישכנע אותנו. עדיין לא התחילו לשקם פה את הבתים ש-40 אחוזים מהם נפגעו. הצבא היה יכול להיכנס לכאן רק בכלים כבדים, ויישוב אזרחי לא בנוי לטנקים שיעלו על הכבישים שלו. יש פה לא מעט עבודה לעשות. אנחנו עוד מעט תשעה חודשים מהאירוע, ולא זז פה כלום - חוץ ממה שעשינו בכוחות עצמנו. יש רצון טוב לאנשים, עד שמגיעים לגלגלי האוצר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו