כביש 232 הוא העורק הראשי של עוטף עזה, זה שב־7 באוקטובר הפך לנתיב מוות אשר הותיר אחריו מראות בלתי נתפסים של קורבנות, שלדי מכוניות והרבה סימני שאלה לגבי העתיד.
עופר ליברמן, ראש תחום החקלאות ואביה של ענבל - הרבש"צית שבמהלך מתקפת 7 באוקטובר פיקדה על כיתת הכוננות של הקיבוץ ובכך מנעה את חדירת המחבלים - מספר על חזרה מסוימת לשגרה, אבל מעיד כי המצב עוד רחוק מלהיות משביע רצון. "מבחינת ענפי החקלאות, הפיצוי שהיינו צריכים לקבל הוסדר והיום חזרתי ל־95 אחוזים של עבודה מלאה. גם הפועלים התאילנדים חזרו".
עד כה שבו ליישוב רק 15 אחוזים מהתושבים בניר עם - 85 איש ואישה. כמה עוד יחזרו, שאלנו אותו. "אי אפשר לדעת, יש לנו התחייבות מ'תקומה' של מעבר זמני באשקלון לשנה נוספת, אבל איזה היגיון יש בזה, כשאשקלון היא העיר הכי מופגזת?"
"באו אלינו אנשי מינהלת תקומה אחרי חודש של המלחמה והתחייבו שנקבל יישוב חלופי ואת כל התנאים שמקבל יישוב אדום. בינתיים זה לא קרה, ושיכנו את התושבים ביישוב רוחמה. עכשיו משה אדרי (יו"ר המינהלת היוצא) מסיים את תפקידו, ואחרי זה יגידו לנו 'מה אתם רוצים? דברו עם אדרי'".
המרירות של ליברמן נובעת מניסיון של שנים רוויות באכזבות מהתנהלות המדינה.
"יש פה יישובים סמוכים - מפלסים וארז - שיגידו לך 'למה ניר עם כן ואנחנו לא?' כל אחד בקשר עצמאי עם 'תקומה'. אנחנו היום בחודש יולי, עדיין אין תשובות, וחוסר הוודאות של משפחות עם ילדים הוא מטורף".
לאחר הטבח והקרבות הקשים: פרשן "ישראל היום" יואב לימור בסיור ביישובי עוטף עזה
"זה סיפור הביצה והתרנגולת. יש משפחות עם ילדים בתל אביב, משפחות אחרות ברוחמה, ויש כאלה שרוצות לחזור בתנאי שיש פה מערכת חינוך. בלי זה הן לא יחזרו. במערכת החינוך אומרים 'נפתח ברגע שיהיו פה איקס תושבים, אחרת אין טעם לפתוח'".
"אז בגלל חוסר הוודאות, הבת שלי רושמת את הילדים באשקלון. מפחדים לצאת קירחים מכל הצדדים, להישאר בלי שום מסגרת לילדים. ויש כאלה שבכלל שכרו דירות במקומות אחרים. הבת שלי גרה ברוחמה ויש לה בית פה, היא אומרת לי 'אני לא חוזרת כי אני לא יודעת מה יהיה, אז סגרתי מסגרות במקום אחר. לא נראה שיהיה פתרון בקרוב'".
"אז אמנם אנחנו מקבלים מענה ראוי בהיבט הפסיכולוגי, וגם מבחינת מצב הביטחון אני לא רואה בעיות בשטח שלנו, אבל בגלל חוסר הוודאות הכללי, התושבים לא חוזרים בינתיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו