נתיב העשרה: "לפני 7 באוקטובר, במהלכו ואחריו - מוכרים לנו סיפורים" | זה לא אותו הבית

כביש 232 הוא העורק הראשי של עוטף עזה, זה שב־7 באוקטובר הפך לנתיב מוות אשר הותיר אחריו מראות בלתי נתפסים של קורבנות, שלדי מכוניות והרבה סימני שאלה לגבי העתיד. 

חבר כיתת הכוננות ערן כשר מסייר איתנו בחצרות המושב אחרי שמונה חודשים של הזנחה. חלפנו ליד הבית של דני וובק ואורן שטרן ז"ל, שנפלו בקרב מול מחבלים, ונתקלנו בשלט שמזכיר כי גם אברה מנגיסטו, אורון שאול והדר גולדין נמצאים בעזה. "זה שלט מלפני 7 באוקטובר", אומר כשר.

נזרקנו אחורה בזמן ונזכרנו במה שתושבי נתיב העשרה נאבקו עליו בימים ההם, צחקנו במרירות על עמדת חמאס שהשקיפה ליישוב עד שהושמדה, ולמחרת כבר הוקמה מחדש. היום, כשמדברים על נתיב העשרה, מדברים על מצנחי הרחיפה שהופיעו באותו בוקר מר.

מתוך 1,000 תושבים, 370 מפונים נמצאים כיום בגן יבנה ועוד 550 מפוזרים בכל הארץ.

כשר סיפר: "מי שנמצא פה זה אנשי כיתת הכוננות, ואחד שחזר עם משפחתו. יותר נכון, הוא אף פעם לא הלך מפה, גם במצבים הכי קשים, בעיקר כי הוא חקלאי. אנחנו יישוב אדום בגלל הסמיכות, בעצם אף אחד לא אומר לנו שאפשר למנוע את החדירה הבאה, המצב קשה מאוד מבחינת הקהילה".

"מי שרוצה לחזור לגור פה - זה עליו, ככה אנחנו מבינים את זה. האמון שלנו, למי שבכלל היה, נשבר לא רק בגלל החדירה, אלא בעיקר כי לא היה מענה במשך שעות למה שקרה פה. אין אמון. כולם מחכים לראות מה יהיה. תשאל כל אחד מתי הוא חוזר, והתשובה תהיה אחת - 'נראה'. אף אחד לא באמת יודע. לדעתי 99 אחוזים רוצים לחזור הביתה, אבל מאוד מפחדים, לא מאמינים לאף אחד".

"20 שנה אנחנו חיים תחת איומים של טילים, מנהרות, צלפים, מרגמות ובלונים. אחרי קריסה כזאת טוטאלית, אתם מצפים מאיתנו לבוא ולהקריב את הילדים שלנו? אני נולדתי פה, גדלתי פה ואמות פה, חזרתי ואני מוכן לשלם את המחיר. אבל את הילדים אני לא רוצה להקריב. אשתי מפחדת, אני בוויכוח יומיומי איתה. הבן שלי בתל אביב אבל אין לו כלום, פה יש לו כדורגל, יש לו אופניים. זה היה גן עדן".

"הדילמה הזאת כל הזמן עולה - איפה להיות? אני בגדול איש ביטחון כל חיי - מאז השירות הצבאי ולאחר מכן במנגנונים השונים. אבל אני יודע שאני לא מסוגל לספק להם את הביטחון כשהם חיים פה. להביא לחם הביתה זה שטויות, אבל את הבסיס - שזה לישון בטוחים בלילה - את זה אני לא מסוגל לספק להם".

מי מבין התושבים שנמצא בבית מלון ויכול לצאת לעבודה - עושה זאת, אבל בענף החקלאות המצב מורכב.

"חקלאים רבים אכלו אותה בענק, הצבא לא אישר להיכנס", מספר כשר, "בגלל הסמיכות לעזה ומשום שהצבא אסר להיכנס, חלק ניכר מהחקלאים פשוט הלכו, התאילנדים ברחו, ומי יקטוף עגבניות? המצב קשה מאוד. אנחנו לא כפר עזה ולא בארי, שכואב לי על כל אחד שנפל שם והם חברים, אבל אנחנו יישוב אדום נטו בגלל הסמיכות. מוכרים לנו סיפורים, מכרו לנו לפני, מכרו לנו בזמן האירוע ומוכרים לנו גם עכשיו".

אנחנו ממשיכים לחומה המפורסמת הסמוכה למושב, "נתיב לשלום", שכרגע, לנוכח המצב, המילים הגדולות שכתובות עליה הפכו קטנות מתמיד.

"ברגע שעסוקים בהגנה, קו הגנה לעולם ייפרץ, זה הסיפור," אומר כשר. "הצד השני רואה שאנחנו רוצים שלום, מאמינים בשלום, ואנחנו ממציאים לנו קונספציה, אז הם יורים רקטות. אנחנו נבנה עוד חומה, גדר, תצפית 'רואה־יורה', הם חופרים מנהרות אז נעשה מכשול ו'כיפת ברזל' - אבל עשית רק הגנה.

"הניפו פה, באתר הזיכרון שהוקם לזכר הנרצחים, את הדגל הכי גדול במדינה וזה אחלה דגל, אבל זה גם מעצבן אותי ברמות, כי יש פה 20 נופלים וזה לא היה צריך להיות".