כביש 232 הוא העורק הראשי של עוטף עזה, זה שב־7 באוקטובר הפך לנתיב מוות אשר הותיר אחריו מראות בלתי נתפסים של קורבנות, שלדי מכוניות והרבה סימני שאלה לגבי העתיד.
אף שרגלו של מחבל אחד לא דרכה בקיבוץ זיקים עצמו, החוף הסמוך לו סגור מאז 7 באוקטובר - זכר לטבח הנורא שהתחולל במקום עם תחילת המתקפה, כאשר מחבלי חמאס חדרו באמצעות סירות מן הים. כשביקרנו שם השבוע, כמעט תשעה חודשים לאחר מכן, כל האזור שמסביב לקיבוץ רועם מהפצצות צה"ל, כמו פותח פצעים ישנים שמעט נסגרו, וזאת רק אחת מהסיבות שמונעות חזרה מאסיבית של תושבים.
נכון להיום חזרו לקיבוץ 470 תושבים (45%), ועמוס תשובה, יו"ר האגודה בזיקים, מספר על תמונת המצב: "לא נפגענו פיזית, הבתים פה שלמים, הקרב היה בחוץ, ליד הגדר. מצד אחד יש לנו גבול עם עזה ומצד שני זה הים, אבל התושבים אומרים שאם הים שלנו לא בטוח, אז איך מצפים מהם לחזור?"
"מי שחזרו אלה בעיקר המבוגרים ותושבים ללא ילדים. מערכות החינוך לא פתוחות עדיין וזה מאוד קריטי, כי צריך למצוא לנוער תעסוקה. אנחנו עושים המון פעילויות שיקום של היישוב, מינהלת תקומה מעבירה כספים לטיפול והשתמשנו בחלק הגדול של הכסף".
"עוד סכום צריך להיכנס כדי להמשיך את תהליך השיקום של המקום, בכל זאת - היו פה חיילים במשך זמן ממושך בשטח הקיבוץ ויש מקומות שדורשים שיפוץ. מבחינת תשתיות בחוץ, הצבא עבד פה באופן רציני וצריך לשקם. אפילו שלא נכנס לכאן מחבל אחד, עדיין יש הרבה עבודה".
אחד ההיבטים החשובים ביותר במסגרת השיקום הוא החוסן הנפשי של התושבים. תשובה מספר: "המועצה עוזרת בזה עם סדנאות שונות לילדים ולמבוגרים. עומדים גם לפתוח מועדון נוער, בעיקר כדי שלא יסתובבו ללא מעש. בסוף המקום הכי טוב להיות בו הוא הבית, אבל זה רחוק מלהיות כזה באמת - כל בית שלישי ריק והאנשים כבר השתנו מבחינה מנטלית. מאוד קשה, למשל, לארגן אירועי חג ואירועי קהילה".
מבחינת תעסוקה בזיקים, העבודה חזרה במלואה - במפעלים של הקיבוץ, פולירון ופולירית, וגם ברפת המקומית, שלמעשה לא עצרה אפילו ליום אחד. ענף האבוקדו נפגע מעט כיוון שלא היו ידיים עובדות, אבל היכן שרק אפשר חוזרים לשגרת עבודה מלאה, אם כי הקושי העיקרי הוא כמובן מנטלי. "אתה קם בבוקר, שם את ה'מסכה' של העבודה, ובערב מוריד אותה וחוזר להתעסק בפינוי ובשיקום, וזה מורכב", מסכם תשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו