מה שווים כל הדיבורים הנמלצים על נשיאה בנטל, צבא העם, ערבות הדדית וכמובן ממלכתיות אם ברגע האמת מתעקשת האומה להוקיר את האנשים שעשו ככל יכולתם כדי לספסר בערכים האלה ולהשתמש בהם כאמצעי לסחיטה פוליטית? זה בדיוק מה שעומד לקרות השבוע, כשאות הנשיא להתנדבות יוענק ל"חמ"ל האזרחי", מיזם ההתנדבות המלחמתי מיסודם של "האחים והאחיות" – המוכרים לכם יותר כ"אחים לנשק".

יסלח לי כבוד הנשיא, אבל תירוציו הפתלתלים – כאילו הפרס מוענק רק למיזם ההתנדבות ולא ל"אחים לנשק", למרות הזהות הברורה בין שני הגופים – הם עלבון בוטה לאינטליגנציה. זה למטה מכבודנו, וזה למטה מכבודו. אין שום דבר בעולם שיכול להפריד בין אחים לנשק כארגון שהוביל ביודעין ובהשקעת עתק את גל הקריאה ההמונית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל לסרבנות (סליחה, סליחה - "אי־התנדבות") כחלק ממחאה פוליטית, לבין החמ"ל האזרחי שהפעילו האחים אחרי 7 באוקטובר.

ועכשיו האנשים שהבטיחו וקיימו להביא רבבות "לא מתנדבים", שאיימו לפגוע בכשירות של הצבא – ולפי כמה דיווחים אף הצליחו בכך – יקבלו מנשיא המדינה הוקרה על אזרחות למופת. 

כתבתי כאן לפני כמה חודשים איך בעידן אחר התייחסו בבית הנשיא למי שהעז להרים את יד הסרבנות על הממלכה. אלה היו ימי המאבק נגד הסכמי אוסלו, ומועצת רבני יש"ע פרסמה גילוי דעת המעניק הכשר הלכתי לסירוב במקרה שתינתן הפקודה לפינוי יישובים. דעת הקהל סערה, התקשורת גינתה בחריפות, והקוראים לסרבנות הוקעו והורחקו מהפרהסיה. וכשנציגי מועצת יש"ע ביקשו להיפגש עם נשיא המדינה, עזר ויצמן, כדי להסביר את מה שהם חוו כמשבר מצפוני ורגשי עמוק – הוא סירב לקבלם במשכן הנשיא.

הרציונל היה ברור: מי שמשחק עם הנאמנות לצבא, שמאיים בסרבנות, שמעמיד תנאים לשירות – אין לו מקום בממלכתיות הישראלית. ולא רק מבית הנשיא הם סולקו: גם מהתקשורת ומהמרחב הציבורי. הם נודו, סמלית ופיזית, מהישראליות עצמה.

"אני", כמו לוחש הנשיא הרצוג לארגון שעודד את "אי־ההתנדבות", "בצד שלכם", גם ביחס לשאלה: מי פגע בהרתעה

30 שנה אחר כך, ומסתבר שאפשר לעודד סרבנות ולקבל הוקרה ממלכתית ישירות מידיו של נשיא המדינה, לא פחות. אין שום תירוץ בעולם שיכול להכשיר את המעילה הזו בכל אשר יקר לנו: בעולם נורמטיבי נשיא המדינה לא היה נוגע במקל בדמויות האלה, ולא משנה מה הן עשו וכיצד הן רתמו את המערך הארגוני המפואר שלהם כדי למתג את פעילות המחאה שלהם בעטיפת צלופן מחודשת.

כמו בני גנץ לפניו, גם הנשיא הרצוג פספס הזדמנות לגלות מנהיגות מול מחוללי גל הסרבנות, להעמיד סטנדרט מוסרי ולמתוח קו אדום. עם כל ההערכה למערך ההתנדבות המרשים של 7 באוקטובר – אין ולא יכולה להיות מחילה על מה שקרה לפני כן. אבל כמו גנץ, גם להרצוג יש כפי הנראה אמפתיה הן למטרות המאבק של "אחים לנשק" והן לשכבה החברתית שהם ותומכיהם מייצגים. הם לא הליכודניק "מסרטון ההמרדה" או אבי ביבר או חננאל דיין (חפשו בגוגל) שאפשר לדרוס תחת הארטילריה הכבדה של המטכ"ל, דו"צ, הפרקליטות הצבאית והחברים בתקשורת. הם לא מתנחלים, הם לא חרדים, הם לא הפריפריה. הם "טובי בנינו". להם צריך להקשיב, אותם צריך לחבק. הם סרבנים "משלנו".

נכון, הם יגידו, הם אולי עשו משהו קטנטן ש"אין לו מקום", אבל "מה נעשה בלעדיהם"? והדבר החמור מכל הוא שבפרס הזה מקבלים אחים לנשק לא רק שירותי הלבנה במכבסה הנשיאותית ומקום של כבוד בפנתיאון הגבורה הלאומי, אלא גם קריצה ברורה: "אני", כמו לוחש להם הנשיא הרצוג, "בצד שלכם". גם ביחס לשאלה ההיסטורית: מי פגע בהרתעה.