הגיע זמנם של התיקון הגדול ושל החמלה: נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו

1 גדול יום ירושלים זה מאלה שקדמו לו. המלחמה, שאנו בעיצומה, פרצה בסימן ירושלים. אויבינו כינו את הטבח שעשו בנו: "מבול אל־אקצא". מאז ששבנו אל בירתנו, ממוקד המאמץ העיקרי של אויבינו מקרוב, ושונאינו בעולם, בירושלים - בערעור ריבונותנו עליה, בהכחשת זיקתנו ההיסטורית והדתית אליה, בהצרת התרחבותנו בה, וכמובן ביישום הפרקטיקה המרכזית שלהם: רצח יהודים באשר הם. הם יודעים, בעיקר כאינסטינקט קיומי, שירושלים היא המוקד הארצי והרוחני של קיומנו אנו. היא סיבת הרעש העולמי הגדול. התקיימו בנו דברי הנביא עובדיה "וְעַל יַדּוּ גוֹרָל".

2 טבח שמחת תורה אירע בנקודה שבה אנו, הישראלים, היינו רחוקים זה מזה. הטחנו מילים איומות והאשמנו את האחר בהחרבת הבית השלישי. רגע לאחר מכן, נוכח ההתגייסות המלאה והמקיפה של העם על שדרותיו, הלחימה כתף אל כתף וגילויי האחווה והערבות ההדדית, החל תהליך התיקון, משקל־נגד לחילול השם הנורא של הפירוד בינינו.

התיקון לחרפת השנה שקדמה ל-7 באוקטובר צריך לכלול את העלאת ירושלים על ראש שמחתנו. ההבנה שיום שחרורה הוא חג לאומי, וראוי שכולנו נחגוג אותו. זו תשובת המשקל למזימת אויבינו. "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". חכמינו דרשו בתלמוד: "עיר שעושה כל ישראל חברים". עיר הנצח מנצחת את המחלוקות. היא מגלה שהן חיצוניות ואינן נוגעות בחיבור הסגולי העמוק בינינו משחר היותנו לעם.

3 ירושלים היתה מקום המקדש והמלכות, הרוח והמדיניות, תורה ולאום, ספרא וסיפא, הייצוג המאחד של זהותנו המלאה. לאחר החורבן והפיזור בעולם הבינו חכמינו כי כדי שגורלנו לא יהיה דומה לשאר העמים שגלו מארצם - התבוללות, היטמעות והיעלמות מבמת ההיסטוריה - אנחנו חייבים לזכור תמיד מאין באנו ולאן ברצוננו לשוב.

כשבירכנו על הלחם, לא הסתפקנו בתודה על המזון כאומות העולם, אלא ביקשנו מהאל לא לשכוח לבנות את ירושלים. כך הטמענו את ההכרה שכשם שהיחיד לא יתקיים בלא מזון, גם האומה לא תתקיים בלא ירושלים, לכל הפחות זיכרונה. בתשעה באב צמנו וקראנו לאור הנר את מגילת חורבנה של ירושלים. שלוש פעמים ביום ביקשנו בתפילה לבנות את ירושלים ולחזות בעינינו בשוב האל לציון. בכל פעם שקמה משפחה בעמנו, שברנו כוס מתחת לחופה וחזרנו על שבועת גולי ציון הראשונים לא לשכוח את ירושלים, אחרת תשכח ימיננו ותידבק לשוננו לחיכנו.

4 וגם אם ירושלים היתה בעיקר חלום, היא שמרה על קיומנו בימים שהיינו חסרי ממלכה, נעים ונדים מארץ לארץ. זיכרונה היה מוחשי וממשי מכל ממש. טבעי היה אפוא להרצל לקרוא לתנועתו "ציונות", שכן היא ישבה על עשייה חינוכית בת יותר מאלפיים שנה. וכשהוא אמר "ציון" ו"ירושלים", השתחררה המיה אדירה כקפיץ עתיק שנדרך בליבנו כמעט אלפיים שנה, ודחפה את ההיסטוריה לשלב הבא.

הבה נחזור אל המקורות - תהא השקפת עולמנו אשר תהא - ונעלה את ירושלים על ראש שמחתנו הפרטית והלאומית. זמן רב ישבנו בוכים; הגיע זמן התיקון והחמלה. "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה/ קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה/ רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא,/ וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".