רס"ן (מיל') איילת גיגי, מפקדת ר"מ 2 בביה"ח בני ציון שבחיפה, נמצאת בשירות מילואים פעיל מאז 11 באוקטובר ואחראית לדאוג מטעם צה"ל לטיפול הרפואי בחיילים אשר מאושפזים בבית החולים. מנהלת תחום הלחימה בעורף האזרחי, סרן (מיל') עידית צוריאל, מתאמת את כניסת הספקים ליישובי הגדר וכן את הסיוע לגורמים האזרחיים שנותרו ביישובים. רס"ן א', מחנכת בבית ספר תיכון, מגויסת למילואים במערך הבקרה האווירית בדרום מרגע פרוץ המלחמה.
זה סיפורן של שלוש נשים מעוררות השראה וההתמודדות שלהן מאז תחילת המלחמה -
רס"ן (מיל') איילת גיגי
מטפלת בחיילים הפצועים שמאושפזים, וביניהם בעלה
מפקדת ר"מ 2 בביה"ח בני ציון שבחיפה, רס"ן (מיל') איילת גיגי, אחראית לדאוג מטעם צה"ל לטיפול הרפואי בחיילים אשר מאושפזים בבית החולים. מאז 11 באוקטובר היא נמצאת בשירות מילואים פעיל ברצף.
"בעלי ואני יצאנו לחופשה בחו"ל בתחילת אוקטובר", היא מספרת. "כששמענו מה קרה כאן בשמחת תורה רציתי לחזור לארץ מייד למילואים. לא מצאנו טיסות ארצה, אבל בגלל שהיה לי צו 8 לבסוף הצלחנו לאתר טיסה בעזרת גורמים שונים. מאז אני במילואים".
רס"ן גיגי השתחררה מצה"ל לפני ארבע שנים, אחרי 27 שנות שירות בקבע. אך הקשר ההדוק בינה לבין צה"ל לא תם. עוד לפני פרוץ המלחמה שירתה במילואים לפחות 100 ימים בכל שנה, בין השאר כחלק מהמערך שטיפל בחולי הקורונה.
"בבני ציון אנחנו מטפלים בלוחמים חיילים שנפגעו. המטרה היא לא רק לשקם אותם פיזית אלא גם נפשית. אנחנו רוצים שהחייל ייצא מבית החולים על הרגליים גם פיזית וגם נפשית. זו עבודה משמעותית שאנחנו עושים ממש סביב השעון. העבודה גם מקנה לכולנו סיפוק רב שנותן לנו את הכוחות להמשיך במלוא המרץ", היא מספרת.
המלחמה הנוכחית הציבה בפני רס"ן גיגי התמודדות מסוג חדש - אחד המטופלים שהגיעו למחלקתה הוא בעלה, איש משטרה בדרגת רב־נגד. "בעלי, שתפקידו במשטרה הוא אחראי לוגיסטיקה במרחב חיפה, התקשר אלי באחד הימים וסיפר לי שבמהלך הצבת מיגוניות היתה תאונה ושמיגונית אחת פגעה בו. הוא ריסק את האגן והיה תשעה ימים באשפוז ברמב"ם, ואז הגיע לשיקום אצלי במחלקה בבני ציון", היא מספרת.
"זו כמובן סיטואציה מוזרה, אבל במהלך הימים התייחסתי לבעלי באותה הצורה שבה מורה מתייחסת לבן שלה אם הוא בכיתה שהיא מלמדת. היחס הוא שווה לו ולכל המטופלים. בלילות דאגתי לו ולילדים, ובשבתות היינו מגיעים כולנו לבית החולים ועושים איתו קידוש וארוחת שבת. כך פעלנו במשך שבעה שבועות, עד שהרופאים התירו לו להשתחרר הביתה בסופי השבוע".
במקביל לשירות המילואים בבית החולים גיגי צריכה לדאוג גם לעסק האזרחי שלה בתחום דירות נופש. "בהתחלה אירחתי בחינם בדירות שיש לי בקיסריה מפונים מהעוטף. אחר כך פעלתי להמשכת הפעלת העסק כדי שיצוף מעל המים. לצורך כך התגייסו הילדים והחברים, כך הגענו לפסח למשל כשהעסק עובד בצורה מצוינת".
"למעשה, החיים נמשכים וחייבים לג'נגל בתוך מה שיש. למשל, ממש עכשיו בתוך הכל גם עברתי דירה. את הכל עושים במקביל כשאנחנו, כל הצוות בר"מ 2, נותנים כוחות זה לזה", היא מסכמת.
סרן (מיל') עידית צוריאל
היא, בעלה ושלוש מבנותיה מגויסים - שלוש בנות נותרו בבית
מנהלת תחום הלחימה בעורף האזרחי, סרן (מיל') עידית צוריאל, מתאמת את כניסת הספקים ליישובי הגדר וכן את הסיוע לגורמים האזרחיים שנותרו ביישובים, כך שהם ייכנסו בצורה בטוחה וייצאו ללא פגע.
"יש תושבים שנותרו ביישובים כדי לטפל במשקים ששם", מספרת סרן צוריאל. "יש צוותי חירום יישוביים ועוד גורמים שנותרו לתפקד בשטח. אני בקשר מתמיד עם כל האנשים האלו, וכשיש צורך - כמו פגיעה בחשמל, במערכת המים, בלול, ברפת או במטעים - אני מארגנת את הכניסה של צוותי הסיוע והתיקון.
"כמו כן, יש ספקים שונים שצריכים להסתובב באזור ולהעביר סחורה או לקחת סחורה. כל האירועים האלו הם בתחום האחריות שלי. אנחנו דואגים לכך שהגורם האזרחי ייכנס בצורה הכי בטוחה, ובתקווה שלא ייפגע.
"השנה עשיתי לפני המלחמה 46 ימי מילואים, ומאז עוד יותר מ־200", מספרת צוריאל. במקביל לשירות של עירית, גם בעלה גויס לצבא. תפקידו הוא בתחום האג"ם באזור רמת הגולן. המציאות הזו מותירה את שש הבנות של בני הזוג ללא הורים פעילים, אולם לדברי צוריאל, "הן רגילות לכך ומכירות את הערך של העשייה של ההורים שלהן.
"ראשית, יש לי עכשיו בלחימה שלוש בנות שמגויסות לצבא. כמו כן, שלוש הבנות שבבית מבינות את הערך של העשייה שלנו ומוכנות למצבים האלו כבר שנים. אני ובעלי גרים ביישוב יונתן שברמת הגולן, וזה יישוב מאוד מחבק. יחד עם המשפחה שלנו אנשי היישוב מסייעים מאוד לבנות שנותרו מאחור. מובן שיש רגעים קשים, למשל כשירו פגזים בסמוך ליישוב, אבל מעבר לרגעים האלו הבנות ממש מבינות את העשייה שלנו והן גדלו לתוכה".
גם באזרחות וגם במילואים עידית אחראית על ניהול הלחימה האזרחי והכנת כיתות הכוננות וצוותי החירום היישוביים לעימות. היא מכירה את התושבים בכל יישובי הגדר ונפעמת מהכוח שלהם.
"אני ממש מעריכה את העוצמה הנפשית ואת העמידה שלהם. בשל ההיכרות שלי עם התושבים וההבנה שלי את הקשיים שלהם, אני חצויה ממש בכל הנוגע למצב בשטח כרגע. צד אחד שלי ממש רוצה שנגמור כבר את האירוע ושנחזיר את התושבים הביתה, וצד אחר שלי אומר יאללה, בוא נסיים הכל, נילחם בחיזבאללה ונרחיק את האיום לתמיד".
רס"ן א'
חודשים ללא הילדים: "הסברנו להם שאנחנו מגינים על המדינה"
רס"ן א' מחנכת בבית ספר תיכון ומגויסת למילואים מרגע פרוץ המלחמה. "אני במערך הבקרה האווירית בדרום, זה תפקיד מאוד מורכב ומאוד חשוב. לא פעם אני הקו האחרון או הקו היחידי לפני הגעת אויב. העובדה שככה סומכים עלי גורמת לי תחושה גדולה של גאווה ורצינות", היא מספרת.
א', שגם בעלה רס"ן בסיירת נח"ל במילואים, מספרת כי שניהם כמעט לא ראו את הילדים שלהם מאז תחילת המלחמה. "יש לי שלושה ילדים קטנים - בן 4, בן 6 ובן 8. עם פרוץ המלחמה הכנו להם תיקים והבאנו אותם להורים שלי. אז לא חשבנו שנהיה ברצף של מילואים כל כך הרבה זמן. בשלושת החודשים הראשונים כמעט שלא ראינו אותם מרוב עומס הלחימה, לכן גייסנו גם את אחיו של בעלי ואת החברה שלו שהחזרנו לארץ מפורטוגל, גם אח אחר מסייע, והחברים בכלל".
"בנוסף לשלושת הילדים שלי יש לנו גם שישה כלבים. בכל מקרה ברור שהילדים מתגעגעים, אבל סיפרנו להם שאנחנו מגינים על המדינה כדי שכשהם יהיו גדולים היא גם תהיה מוגנת. אנחנו מסבירים להם ככל הניתן על העשייה שלנו, והם מאוד גאים בנו".
א' פועלת בתחום הבקרה האווירית באזור שבו נלחם בעלה על הקרקע. "כשאני בתפקיד אני מזיזה הצידה את כל המחשבות שלי, הרי בעלי והחברים שלו, שהם גם חברים שלי, נמצאים שם בגזרת הלחימה, לכן אם אני לא אתנתק יהיה לי קשה, אז אני בכלל לא חושבת על כך. לפעמים בלילה, כשאני לקראת שינה ואני לא בתפקיד, המחשבות זורמות, אבל כרגע אני מתמקדת בהגנה על המדינה שלנו".
א' היתה בפעילות גם בלילה שבו איראן תקפה את ישראל בטילים ובכטב"מים. "אירוע כזה הוא מורכב, אבל כזה שחיל האוויר מתרגל כל הזמן, לכן הגענו לאירוע מוכנים כמו שאנחנו מוכנים למצבים כאלו כל השנה. ברור שזה לא שיושבים עם קפה בחדר אוכל. כולם מצויים בעמדות שלהם ומוכנים לפעילות, אבל היחס מקצועי לחלוטין והוא כמו בתרגילים. אתה מכווין כוחות, מחבר אותם לכוחות אחרים וגם מסביר איך להיערך ליעדים שתוקפים אותנו", היא מספרת.
א', שביום־יום היא מחנכת כיתה י"א, אומרת בסוף דבריה שהיא מאוד מתגעגעת לתלמידים שלה ושהיא משתדלת לבקר אותם כמה שרק אפשר. "אני עושה הרבה מילואים גם לפני המלחמה, והתלמידים שלי רגילים שיש המון שיעורים חופשיים, אבל הם דואגים וגם שואלים מה קורה לא פעם. אני שומרת איתם על קשר ומחכה לחזור ללמד אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו