זוכרים את אורי: "בשכול שלנו אנחנו בוחרים באור, ולא בחושך"

"אורי היה מלא ערכים, מלא נתינה, מלא אהבה. הוא הפיץ אור כמו זרקור. שקענו בחושך, באבל, אבל הבנתי שאף ילד לא היה רוצה שההורים שלו יחיו בחושך. אורי הכניס אור ושמחה למשפחה, ולכן בשכול שלנו אנחנו בוחרים באור, ולא בחושך".

ליאת כרמי היא אישה חזקה. במשך ארבע שנים היא היתה אשת רווחה וליוותה משפחות שכולות באגף משפחה ומורשת במשרד הביטחון, שמלווה משפחות שאיבדו את יקיריהן במסגרת שירותם הצבאי.

גם בנה, אורי (21), תמיד אמר לה שהיא אישה ואם חזקה. "את מלכה, כמה חוסן יש לך", נהג לומר לה. אבל הכל השתנה ב-7 באוקטובר, כשאורי נפל בקרב בבסיס נחל עוז.

ב-7 באוקטובר חייה של ליאת השתנו לנצח. ליאת הפכה בעצמה לאם שאיבדה את בנה, והצטרפה למשפחת השכול. "אני אישה מאמינה, והקדוש ברוך הוא עשה לי הכנה מהמקום שהוא חשף אותי בעבודתי למשפחות השכול - אבל לא לעוצמת הכאב, לא לזה שהילד שלך נופל. אף אחד לא יכול היה להכין אותי לזה".

"הרגיש על גג העולם"

אורי נולד כילד סנדוויץ' לאמא ליאת (48) ולאבא דרור (דורי) (55), אח ללידור (24), נשואה טרייה, ולאלה (6 וחצי). משפחת כרמי מתגוררת בראשון לציון.

כשהגיע הזמן להתגייס, אורי התלבט בין שירות קרבי לשירות קרוב לבית. כמה חודשים לפני תאריך הגיוס הוא קיבל החלטה סופית - להתגייס ליחידה קרבית, לגולני.

הוריו נתנו לו את ברכת הדרך וליוו אותו לבקו"ם. "זה היה מסע מפרך של שמונה חודשים קשים אבל מאוד מהנים עבור אורי", מספרת ליאת. "הוא נהנה מכל רגע. הוא הכיר חברים והרגיש על גג העולם".

באותה תקופה ליאת עבדה באגף הנצחה ומורשת במשרד הביטחון כעובדת רווחה, וליוותה משפחות שכולות של חיילים שנפלו. בסופי השבוע, כשאורי היה מגיע הביתה, ליאת היתה משתפת אותו בעבודתה הרגישה ומספרת לו על הקשר החם עם המשפחות.

"מבחינתי זה היה ליווי אישי. סייעתי למשפחות רבות והרגשתי שאני עושה משהו מאוד חשוב. אורי שאל לא פעם איך אני יכולה לטפל במשפחות שכולות, וכמה חוסן צריך כדי לעשות את זה. הוא היה גאה בי. לא פעם אמר לי שהמפקדים שלו ביקשו ממנו להצדיע לי, ולהגיד לי תודה על העבודה שלי. שיתפתי את אורי ואת המשפחה באהבה ובנתינה שהתפקיד הזה מעניק".

ביום הזיכרון, מייד לאחר גיוסו לצה"ל, אורי שובץ לעמוד ליד קבר של חייל גולני בבית העלמין שבגני אסתר. "ביקשתי להיות גם בבית העלמין הזה בתפקיד, כדי שאוכל להיות איתו. אורי התרגש ורצה כל הזמן לחבק אותי. אמרתי לו שקשה לי, והוא המשיך לחבק אותי מול ההורים השכולים, כי יש הורים שלא יכולים לחבק את ילדיהם. לא דמיינתי ששנה וחצי לאחר מכן הוא יובא לקבורה באותו בית העלמין, לצד חיילי גולני שלידם עמד ביום הזיכרון".

"ואז הם אמרו את המשפט הנורא מכל"

ב-7 באוקטובר שהו בני משפחת כרמי בביתם בראשון לציון. בשעה 6:30 הם התעוררו לקול האזעקות. כולם התכנסו בממ"ד, ומייד חייגו לאורי, שהיה באותה השבת בבסיס בנחל עוז. אורי לא ענה. "לא נבהלנו, כי יום קודם דיברנו איתו והוא אמר שהכל רגוע ושקט. הוא היה אמור לצאת הביתה ביום רביעי שלאחר מכן, וביקש שנסדר לו את החדר", מספרת ליאת.

כמה דקות לפני 7:00 בבוקר אורי סימס להוריו שלא ידאגו ושהכל בסדר, ואז הטלפון נדם. "לא ידענו מה קורה. היו אצלנו אנשים שומרי שבת, אז לא פתחנו את הטלוויזיה. אחרי כמה דקות הבת שלי עלתה למעלה והדליקה שם טלוויזיה. היא ירדה למטה כולה חיוורת, וסיפרה שיש מחבלים בשדרות וחייל אחד חטוף, אבל בטוח שזה לא אורי. רק אז פתחנו את הסרטונים והבנו שאנחנו במלחמה".

לאחר כמה ימים התברר בתחקיר שאורי נהרג בפשיטה על בסיס נחל עוז. סרטון שצולם מראה את אורי ואת חבריו לגדוד במיגונית. הוא וחבריו נלחמו במחבלים בעוז ובגבורה במשך זמן רב, אבל לא היה להם סיכוי. הם מצאו את מותם בש"ג. באותו היום נפלו 18 מלוחמי גולני מגדוד 13 פלוגה ב'. רק מעטים שרדו כדי לספר.

ההודעה הרשמית על נפילתו של אורי הגיעה רק ביום שלישי בלילה. שלושה ימים חיו בני משפחת כרמי בין תקווה לייאוש, בין פחד מאובדן הבן והאח לבין מחשבות שאולי אורי בכלל נחטף בידי חמאס. "כל הזמן היו שמועות על חיילים שניצלו, על פצוע אלמוני שהגיע לבית חולים. דורי, אבא של אורי, נסע לביה"ח סורוקה כדי לבדוק אם זה הוא, ובפעם אחרת נסענו לבית חולים נוסף לאחר שהיה דיווח על חייל אלמוני פצוע קשה. כל הזמן אמרתי למשפחה שלי שאצלנו לא תהיה דפיקה בדלת".

ביום שלישי בשעה 1:22 בלילה, נשמעה הדפיקה. ליאת קמה לפתוח, ולרגע חשבה שאולי מדובר באורי שחוזר הביתה, ושאין לו מפתח לדלת. אבל בפתח עמדו שני קצינים, ובפיהם הבשורה הנוראה. "פתחתי את הדלת, והם שאלו אם זה הבית של אורי כרמי. ואז הם אמרו לנו את המשפט הנורא מכל".

ליאת לא צעקה. היא סימנה לבעלה לא לצעוק, כדי שבתה הקטנה, אלה, לא תשמע. "זכרתי מהעבודה שלי עם בני משפחות השכול שהם סיפרו שתמיד נשמעה צעקה כשקציני הצבא באו לבשר להורים. עד היום הילדים זוכרים את זעקת השבר של הוריהם, והצעקה הזו מלווה אותם כל חייהם. החלטתי שאני לא רוצה שהצעקה שלי תלווה את בנותיי, אלה ולידור, כל ימי חייהן. רק אחרי שכל בני המשפחה שלי ידעו שאורי כבר לא איתנו, העזתי לצעוק".

אורי נקבר באותו היום בבית העלמין שבגני אסתר בחלקה 9. בצמוד אליו קבורים כמה חללי מלחמת חרבות ברזל. באותו היום התקיימו 87 הלוויות של חיילים בישראל. אמו ספדה לו בהקראת שיר המעלות, אביו קרא קדיש, ואחותו הגדולה לידור ספדה לו וסיפרה על האח שהיה.

כיום, במבט לאחור, ליאת מבינה שהעבודה שלה באגף ההנצחה סייעה לה, ושהחשיפה למשפחות שכולות שנעות בין חושך לאור הכינה אותה לתפקיד הבא של חייה - להיות אם שכולה. "היום אני יודעת איזו משפחה שכולה אני רוצה שנהיה, ולשם אוביל את המשפחה שלי. אני רוצה שהמשפחה שלי תחיה באור. אורי היה אנרגטי ואיש של אור - וכך אנחנו נחיה.

"מאותו הרגע שיש דפיקה בדלת, נגמרו החיים הקודמים. ההתמודדות היא קשה. זו כניסה למצולות של שחור, אין טיפה של אור. צריך חוסן ותעצומות נפש שלא ידעתי שיש בי ובמשפחה שלי. זו בחירה לקום בכוח מהמיטה. קמים לחושך גדול, ואז בוכים וקמים בכוח, נופלים וקמים ומחבקים את הבכי, ריקוד בין שמחה לעצב.

"כולנו מרגישים כאילו נולדנו מחדש. אורי כנראה ידע כמה אני חזקה וכמה חוסן יש לי. הבן שלי נפל על קדושת השם, על הגנת המולדת. בזכותו אנחנו פה היום. גם התושבים בעוטף שמכירים אותי שולחים לנו הודעות שהם חיים בזכות אורי שלנו. בזכות העוז והגבורה של לוחמי גולני".

לא להתבייש לבקש עזרה

אחרי חודשיים וחצי ביקשה ליאת לחזור לעבודתה באגף ההנצחה, אך לא כאשת רווחה שמלווה משפחות שכולות. היא לא מסוגלת, לדבריה, במיוחד כשכל כך הרבה משפחות שכולות התווספו מאז 7 באוקטובר.

במשפחתו של אורי בחרו לא לבנות בבית פינת הנצחה לזכרו, או להשאיר בחדרו את חפציו ואת המדים, אלא להשאיר אותו חי ונושם. "אנחנו מדברים עליו, והוא ימשיך לחיות בקרבנו ולהיות חי ונושם. יש משפחות שתולות בסלון תמונות ענקיות של יקיריהן שנפלו ומשאירות את חדרם כפינת הנצחה. אנחנו בחרנו להיות בית שמח, לחיות באור ולהשאיר את אורי איתנו", אומרת ליאת.

"גם לפני שעובדים באגף הזה הלב בוכה. אנשים לא מבינים איזה מערך ענק עוטף את המשפחות השכולות. כיום יש לנו עובדת סוציאלית ועובדת רווחה ומטפלת צמודה לכל משפחה. כיום אני מבינה כמה זה חשוב ומסייע למשפחות השכולות, ואני קוראת לכל המשפחות לא להתבייש ולומר בקול: אני צריך עזרה.

"ברור לכולם שהחיים לא יכולים להימשך באותה הדרך, כי חלק גדול מהגוף שלך כבר לא איתך. אבל בכל החושך הזה יש גם אור, ואף ילד לא היה רוצה לראות את ההורים שלו חיים בחושך. צריך לחיות לצד השכול, לחיות עם הכאב - אבל לחיות".