"בשואה גייסתי את כל הכוחות שלא  ידעתי שיש לי"

צילה פוטשניקוב היתה ילדה נבונה מאוד שדיברה יידיש ופולנית ולמדה בבית ספר יהודי יחד עם אחותה הגדולה, גלה, מוקפת בבני משפחה ובאהבה. היא נולדה ב־1930 בווילנה, אז חלק מפולין, כיום ליטא. בראיון איתה היא יושבת מולי בביתה בהוד השרון, מטופחת וחדה, עונדת סיכת חטופים, מספרת את סיפורה הלא ייאמן.

ילדותה השלווה נגדעה עם פרוץ המלחמה. "אמרו לנו שזה יהיה לתקופה קצרה שתחלוף. בינתיים חוקק חוק שכל היהודים צריכים לתפור טלאי צהוב על הבגד, אפילו ילדים קטנים. אם היו תופסים יהודי בלי הטלאי הזה, היו לוקחים אותו והוא לא היה חוזר.

"הגרמנים לקחו את כל חפצי הערך שלנו. ליהודים אסור היה לצאת החוצה, חוץ משעות ספורות ומוגדרות שהלכו ופחתו. אסור היה לנו ליצור קשר עם גויים. להורים שלי היתה חנות וסגרו להם אותה. הנאצים פחדו שהיהודים הצעירים יקימו כוח שיתנגד לכיבוש, אז היו מזמינים אותם ל'עבודה', אבל הם מעולם לא חזרו הביתה, אז הבנו שהולך כאן משהו רע מאוד. אמא פחדה שייקחו גם את אבא, אז היא סגרה אותו במחסן כשהיו מגיעים השוטרים כדי לתפוס את היהודים הצעירים".

השלב הבא היה המעבר לגטו. בשבת יפה אחת, בסתיו 1941, אמה הלבישה את הבנות במעילי הצמר החמים ביותר שלהן, קשרה לצווארן צעיף אף שהיה רק ספטמבר, כשמהרחוב הגיעו צעקות הנאצים "רויס! רויס!, החוצה, החוצה מהר!" וקולות בכי ובהלה של היהודים. בדרכן לגטו השכנים הפולנים שאיתם חיו כל חייהן זרקו עליהן זבל וקיללו אותן.

"החיים בגטו היו קשים מאוד. לא היה אוכל, היו תנאים סניטריים עלובים מאוד. אמא היתה מרתיחה את הבגדים כי היו בהם המון כינים מכל מיני סוגים, אבל זה לא עזר. נפט היה יכול לעזור, אבל אם היו מוצאים נפט אצל יהודי - הגרמנים היו לקחו לו ומחסלים את היהודי. יום אחד גוי נתן לאבא שלי קצת לחם ותפוחי אדמה. הגרמנים מצאו את האוכל הזה שאבא שלי החביא בבגדים, ולא רק שזרקו את האוכל היקר לבוץ, הם גם הרביצו לו".

"אבא חשב שאיבד אותנו"

בגטו היה צפוף מאוד, ולמרות העובדה שיהודים רבים חוסלו לא היה מספיק מקום. "אחותי גלה ואני היינו חולמות לחזור הביתה לאכול לחם עם חמאה כמו שהיה פעם. רצינו לפגוש את החברות שלנו. זה היה מאוד־מאוד עצוב. התגעגעתי לשמלות היפות שלי, לבובות ולנעלי הלכה".

ההורים של צילה, כמו יהודים רבים נוספים בגטו, עבדו מחוצה לו. גם ביום כיפור אביה הלך לעבודה עם אחיו, אלי. פתאום אמה שמעה צעקות מבחוץ. היא יצאה וראתה שמחוץ לגטו מתאספים חיילים גרמנים וליטאים. היא הבינה שזו אקציה, לקחה את כל המשפחה שנותרה בגטו ורצה למרתף. שם פירקה כמה לבנים, והמשפחה התגנבה לחדר סודי.

האם החזירה את הלבנים, סגרה את הפתח וכך מצאו עצמם בני המשפחה, שש נפשות (אחד מהם בן דודה של צילה, ילד בן 3), יושבים בחדר המסתור בשקט גמור. "בן דודי היה מבוהל, אמרנו לו שהוא חייב להיות בוגר וגיבור. אמא נתנה לו חתיכת תפוח עץ, והוא ישב בשקט שעות על שעות ומצץ את התפוח. אם הוא היה בוכה והיו שומעים אותו - זה היה הסוף שלנו. אני ישבתי ובכיתי בלי קול. לא ידעתי כמה זמן היינו במחבוא".

מבחוץ נשמעו צעקות של גרמנים ובכי, יריות וקולות נפץ. הבית רעד. אחרי הרעש הגדול הכל השתתק, ונדמה היה לשוכנים במסתור כי רק הם נותרו בעולם. הם ישבו וחיכו שאבא יחזור. "כשאבא חזר וראה את המראות בתוך הבית, הוא היה בטוח שאיבד את כולם. הוא נפל על הברכיים והתחיל לזעוק ולבכות. דוד אלי הרים אותו ולקח אותו למחבוא. הוא שלף את הלבנים מהקיר ויצאנו החוצה. אבא לא הפסיק לבכות ולנשק אותנו. הוא היה בטוח שלא יראה אותנו שוב". באותה אקציה נלקחו 5,000 נשים וילדים לגיא ההריגה בפונאר.

הפסקה. צילה מתרגשת, אני דומעת. אי אפשר להמשיך. אוסי, בתה שסועדת אותה, מעידה שהסיפורים על ילדים שהסתתרו בממ"ד ב־7 באוקטובר העלו אצל אמה את זיכרונות היום ההוא.

"בבניין שלנו חי יודנראט, שאני אפילו לא מוכנה להגיד את השם שלו. הוא היה מגיע בכל יום לחדר של ההורים והיה מסתכל על אחותי. ההורים שלי הבינו שלא ייצא מזה טוב והתחילו להחביא אותה. בכל פעם שהוא בא היה להם תירוץ אחר למה היא לא נמצאת. יום אחד אמר להם במפורש: 'תנו לי את גלה, ואציל אתכם מהאקציה הבאה'. אבא ואמא הבינו שחייבים להבריח אותנו מהגטו".

הבת שחזרה מהמתים

ואז, בתוך החושך הגדול, האירה קרן אור קטנה. קראו לה מריה אורבנוביץ', והיא היתה שכנה לשעבר של המשפחה. כשההורים יצאו לעבוד מחוץ לגטו הם פגשו אותה, ומריה אמרה שהיא רוצה להציל את בתם הקטנה. היא הסבירה שלא תהיה לה בעיה, כי צילה מדברת פולנית ונראית כמו פולנייה. בד בבד, מצאו דרך להבריח החוצה גם את גלה.

"אמא חיפשה אותי למבוגרת, נתנה לי נעלי עקב וצירפה אותי לשיירה שיוצאת בבוקר לעבודה. היא אמרה לי להסתכל ישר ולא לתת לה יד. בדרך הורידה מהבגד שלי את הטלאי הצהוב ותדרכה אותי: לא לדבר יידיש, לא להגיד שאני יהודייה, לאכול הכל. פתאום מריה הצטרפה לקבוצה, וכשהשוטרים לא הבחינו - הוציאה אותי מהשיירה".

השתיים צעדו בשלג לכפר שבו היו למריה קרובי משפחה. הדרך היתה ארוכה, וצילה בת ה־11 היתה מבוהלת ורק רצתה את אבא ואמא. בלילות לנו בכפרים קטנים בדרך, ושם מריה הציגה אותה בתור קרובת משפחה. הן הלכו בשלג יותר מ־100 ק"מ, וכשהגיעו לכפר מריה סיפרה לכולם שצילה היא בת של קרובת משפחה שנולדה מחוץ לנישואים ואמה לא יכולה לגדל אותה. היא חיפשה לה עבודה תמורת אוכל ולינה, אבל אף אחד לא רצה להעסיק אותה כי היתה קטנה וחלשה.

אף שלמריה היו בעל וילד בבית, ולמרות העובדה שכבר צעדה 100 ק"מ בשלג איתה, המשיכה לחפש לצילה מקום בטוח, עד שמצאה משפחה שרצתה שהיא תטפל בתינוק שלה. מריה חזרה הביתה, אבל כמה שבועות לאחר מכן הגיע לכפר מישהו שזיהה את צילה, וחשף בפני הכפר כולו את עובדת היותה יהודייה. צילה שמעה את בני הזוג שאצלם גרה מתווכחים, והבינה שהבעל מתכונן להסגיר אותה לגרמנים. היא לא ישנה כל הלילה, ובבוקר אמרה לבעל הבית שההורים שלה מאוד עשירים ושאם ייקח אותה לגטו וילנה, יקבל הרבה כסף וזהב.

הוא השתכנע והם נסעו בכרכרה לווילנה, וכל הדרך הוא שתה וודקה וקילל את היהודים. אחרי יומיים הגיעו לגטו. צילה לא הצליחה להיכנס, ופנתה לביתה של מריה כדי לספר לה מה קרה. מריה הרגיעה אותה, הסתירה אותה במחסן הפחם, כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת. בעל הבית מהכפר הגיע והתחיל לצרוח, אבל מריה לא הכניסה אותו. הוא האשים אותה והבטיח לדאוג שגם היא תחוסל. כשעזב, לקחה מריה את צילה לגטו אחר, מרחק 50 ק"מ מווילנה, מקום משכנם החדש של הוריה.

שוב מצאו עצמן השתיים הולכות בדרכים צדדיות בשלג. ליד שער הגטו פגשו יהודי ושאלו אם המשפחה של צילה נמצאת שם. הוא השיב בחיוב, אבל הוסיף שקרה להם אסון, ושהבת הצעירה שלהם נרצחה. מריה אמרה בחיוך: "הנה היא, הבאתי אותה מהמתים". התברר שהגיעה להוריה שמועה שצילה נרצחה, והם כבר ישבו עליה שבעה.

הדור השני סוגר מעגל

החיים בגטו השני שאליו הגיעו היו קשים ומסוכנים פי כמה. אביה של צילה קיבל מכות רצח שכמעט הביאו למותו. היה ברור להורים שצריך לברוח משם. אמה מצאה בתי מסתור שבהם שיכנה את הבנות. לגלה היה מזל: היא נותרה אצל משפחה של יערן עד תום המלחמה. צילה עברה ממשפחה למשפחה, ובכל פעם היתה צריכה לעבור מסיבה אחרת. היתה לה תושייה רבה, אחרת לא היתה שורדת.

משפחת פקולניצקי מכפר בבלארוס היתה קרן אור נוספת בחשיכה, והסכימה לשכן אותה אצלם. "ב־1943 הגרמנים כבר הבינו שזמנם קצוב והתנהגו בהתאם", ממשיכה צילה. "הם חיפשו אנשים בלי תעודות והרגו אותם. בכל יום ראשון היינו הולכים לכנסייה. היו כמרים שהרגו במו ידיהם יהודים, אבל הכומר בכנסייה הזאת דיבר מאוד יפה על כך שצריך לעזור לכולם. הבנתי שאני מסכנת את המשפחה כי אין לי מסמכים ושאין לי מה להפסיד, אז אחרי התפילה סיפרתי לכומר הכל. הוא הביט בי בתימהון ואמר שיחשוב מה לעשות. ואז, ברוב חוצפתי, ביקשתי שישיג ניירות גם לאחותי".

שבוע לאחר מכן נתן הכומר הטוב מסמכים לצילה ולאחותה, המעידים שהן נוצריות ושהטביל אותן במו ידיו. צילה נשארה אצל בני הזוג פקולניצקי עד לשחרור, אולם חודשיים לפני השחרור נרצחה אמה בבונקר ביער על ידי פרטיזנים. אביה נשלח לדכאו, ולא שב.

אחרי שנות המלחמה, כשהכפר עבר לידי רוסיה, למדה צילה רפואה ואימצה את השם שמציליה נתנו לה: צ'סלבה. בלימודים הכירה את זלמן, שורד שואה אף הוא, והם התחתנו ונולדו להם שני ילדים.

"בשואה גייסתי את כל הכוחות שלא ידעתי שיש לי. ניצלתי בעזרת תושייה ואנשים טובים שעשו הכל כדי להציל אותי", היא אומרת. בישראל שכנעה את אנשי יד ושם להכיר במריה ובמשפחת פקולניצקי כחסידי אומות העולם. "לעיתים החיים מערימים עלינו קשיים, אבל מעולם לא הרמתי ידיים. אני עושה הכל בשביל לדבוק בחיים. אני חובקת באהבה רבה את ילדיי, נכדיי ואת הנינים שלי. אני מרימה את מבטי - הם חופשיים, ואני כמותם".

גלה התחתנה ונולדו לה שתי בנות, בעלה נרצח על ידי אנטישמים, והיא נישאה מחדש. זלמן, גיסה, השיג להן מסמכים כדי שיעלו ארצה, אך גלה החליטה להישאר. מסך הברזל ירד על בריה"מ, והאחיות לא נפגשו 35 שנה. בסופו של דבר היא עלתה לארץ, ושנה לאחר מכן נפטרה מסרטן.

אף שצילה/צ'סלבה עצמה לא הסכימה לבקר בליטא לאורך השנים, נסעו ילדיה למסע שורשים והתבקשו על ידה למצוא את כריסטינה, בתה של מריה. הבת אוסי ואחיה הסתובבו בשכונת מגוריה של כריסטינה ונתקלו בחשדנות רבה. "הגענו למכולת קטנה, ואני רואה שהוא משקר כשהוא אומר שאינו מכיר את כריסטינה, הבת של מריה", מספרת אוסי. "בחוץ אני רואה שתי נשים מבוגרות מדברות. אני ניגשת אליהן ושואלת אם הן מכירות את כריסטינה. הן לא עונות. 'יש לנו ד"ש מישראל', אמרתי, ואז אחת מהן מתחילה לצעוק ולבכות 'דוד!'. זה השם של אח שלי, שכריסטינה הספיקה להכיר לפני שעלינו.

"התחבקנו, היא הזמינה אותנו אליה, פתחה את הארון והוציאה בחרדת קודש מגבת ובתוכה אות חסידי אומות העולם. 'זה הדבר הכי יקר שיש לי בבית', אמרה בהתרגשות. התקשרתי לאמי והן דיברו. מאוחר יותר גם הכרנו את הנכדה ואת הנינה ובני הנינים. בחודש יוני לפני שנה אמא נסעה לפגוש אותם, וזה היה מאוד־מאוד מרגש".