העדות של עמית סוסנה היא אגרוף בבטן של כולנו

קוראת את העדות הקשה של עמית סוסנה הגיבורה, ומתרסקת. הנשימה נעתקת והדמעות פשוט לא נעצרות.

עמית, שנחטפה מביתה בכפר עזה ושוחררה אחרי 55 יום שהם כמו 100 שנה, היא אישה בוגרת. עצמאית. עברה דבר או שניים בחיים. חיים בהם למדה לעמוד על שלה. חיים שלימדו אותה להיאבק במחבלים גם בזמן החטיפה, כשהצליחה בגבורה להרחיק את חלקם מעליה. לפי סרטונים שתועדו ברגעי החטיפה, עמית נאבקה. הדפה אותם ממנה. במרחק של ק"מ ספורים מביתה ועד הגבול, עמית נאבקה. עמית הגיבורה.

ובהינף יד, באיומי אקדח, רמסו את כבודה. אישה בוגרת ועצמאית הושפלה. נפגעה. אולצה. והותקפה מינית. פעם אחר פעם. והעדות שלה היא אגרוף בבטן הרכה, והלב המנופץ לרסיסים מתרסק עוד יותר. ולא רק עמית. נשים שחזרו העידו עדויות קשות על מגע. על מבטים. על מקלחת כשהשובה שלך מסתכל. ולפי העדויות, לא מדובר רק בנשים.

יש לי ילדה בת ארבע וחצי שלמזלי לא פגשה את הרוע של העולם. אפילו היא לא נותנת לאחיה להיכנס לחדר בזמן שהיא מתקלחת. זה הגוף הפרטי שלה, היא מדקלמת, והיא רוצה לשמור עליו פרטי. כמו כולנו.

ראיינתי בחיי לא מעט נפגעות תקיפה מינית. הזיכרון של אובדן השליטה על גופן חוזר שוב ושוב. בשבי, אין לך שליטה על כלום. הם שולטים על הזמן שלך במנהרה, כשאין לך דרך לדעת מתי יום או לילה. הם שולטים על התודעה שלך מעל פני הקרקע, כשאין לך דרך לדעת מי מגיע, מתי, והאם היום זה היום בו יחזרו אותך, או יסיימו את חייך. אנחנו קוראים לזה טרור פסיכולוגי, משחק ברגשות, רמיסה אכזרית של האדם וכבודו. ולכל מגע מתחת לחולצה, לכל הצצה באמבטיה, לכל אילוץ למגע תחת איומי אקדח, יש משמעות ברורה ומזעזעת. אלימות מינית, תחת טרור. כאילו המילה טרור כבר לא מספיקה.

"אל תספרי לישראל", אמר לה המחבל כשאולי המצפון שלו התעורר. גם אם יספרו, גם אם לא, אף אחד לא יעלים מהנפש של הנפגעות והנפגעים את זיכרון המגע. הריח. המבט. גם אם הסוד ישמר, את הנפש כבר ריסקו. ואף אחד לא צריך להרגיש את הזוועות האלה, וללכת לישון עם הזכרונות האלה.

והבנות והבנים שלנו, החיילות והחיילים שלנו, היוגיסטיות שלנו, הנשים והגברים שלנו, כולל אמא אחת ושני ילדים, עדיין שם. ולפי עדויות, הם חיים בזוועות. פיזיות, נפשיות, מיניות. ואסור לוותר עליהם.