"צה"ל מאחוריי - חיזבאללה מלפני": 24 שעות במטולה הריקה

הלחץ מגיע שעה אחרי שנכנסתי הביתה, כשאני אומר לחמ"ל המועצה שאני מתכוון להישאר לישון בבית. "יש אזרח שמתכוון לישון בבית", המידע מועבר בין הכוחות. לבית שלי יש מספר איתור בן ארבע ספרות. מנסים לשכנע אותי לוותר. "תראה, אתה מסכן את הכוחות, חיזבאללה יזהה תנועה בבית. אתה תהפוך למטרה". הבית שלי ממוקם בקו הראשון, צה"ל מאחוריי - חיזבאללה מלפניי. באמצע שטח הפקר.

השעה ארבע אחר הצהריים, אני נכנס בתחומי המושבה. בפעם הראשונה זה שלושה חודשים שאני נכנס באור יום. המטרה היא להעביר 24 שעות בבית. את הבעיה הראשונה אני מגלה מייד כשאני נכנס - אין חשמל, הפקק הראשי קפץ. מזל שכבר אין מקרר ושהבית ריק. אני מרים את הפקק והוא קופץ. מוריד את כל הפקקים, מרים את הראשי ומחפש לאט את זה שקפץ. החשמל חוזר, בעתיד נביא חשמלאי לבדוק למה אחד מהפקקים מקצר.

סיבוב בחוץ חושף בפניי את ההזנחה. החיילים שהיו כאן השאירו זבל. הכל מפוזר. חמישה חודשים לא כיסחתי את הדשא. הגינה מלאה עשבים. בצד הצפוני עשרות שקי חול ששימשו עמדות ירי. זביל של טיל זרוק בחצר. ארגזי תחמושת ריקים. ושקט, כזה שמעלה את מפלס המתח.

שעה קודם ישבתי בקריית שמונה בשווארמה של שלומי, היחיד שפתוח ברחוב הראשי. העבודה ירדה מאז עזבו המילואימניקים וצה"ל דילל את הכוחות בצפון. מטרים מהעסק שלו נפל טיל ורק בנס זה הסתיים ללא נפגעים. "אתה עולה למטולה?!" הוא הסתכל עלי כמו על משוגע. גם עבור תושבי קריית שמונה מטולה היא מעבר להרי החושך. מטולה, אזור מלחמה.

השעה 17:00, רק הזמזום של הזיק שבשמיים מפר את השקט. גם בכביש הלבנוני אני לא שומע תנועה. מחליט לקפוץ לשתות קפה אצל עופר הרבש"ץ, חבר ותיק. ניסיונות השכנוע עולים מדרגה. בגדוד מבקשים לדבר איתי. מסבירים לי שאני לבד בשכונה. אין אף אחד ולצבא יהיה קשה להגיע אלי במקרה הצורך. זה הבית שלי, אני לא מוותר. בעוד כמה חודשים יודיעו לנו שאפשר לחזור והכל בסדר.

השעה 18:00, אני מחליט ללכת למרכז הפועם של המושבה, החמ"ל. כל חברי כיתת הכוננות מעבירים שם את הזמן בפרלמנטים מתמשכים. החיים עוברים מקפה לקפה. ברקע מודיעים בקשר שיש אזרח שנשאר לישון הלילה במטולה. אני מרגיש כמו סלב מקומי. 13 אזרחים שאינם חברי כיתת הכוננות נשארו במטולה. גרים בעורף המושבה. "אתה התושב הכי צפוני במדינה", טופח לי על השכם אחד מהחברים. הבית של טל נהרס לפני כמה שבועות. טיל גראד מדויק נכנס מהגג והתפוצץ.

התושב הכי צפוני במדינה

השעה 19:00, מעדכנים אותנו שזוהה רחפן שלא מכוחותינו מעל למוצב נרקיס. במקביל, נכנסת התרעה לירי מאל־חיאם שבלבנון. ההוראה היא להיכנס למרחב מוגן. ההנחיה: אף אחד לא זז בכבישי המושבה. אין יוצא ואין בא. מעבר לגדר מזהים שתי דמויות, אחרי זמן קצר מתברר שאלו הולכים על ארבע. אבל ההתרעות לא פוסקות.

השעה 20:00, הדיווח: ירי תקין למרחב. בכל כמה דקות נשמע פיצוץ עז. יציאה של פגז. ונפילה עמומה בלבנון. לא ברור על מה יורים. זה יימשך עוד זמן רב. גם הבתים בלבנון ריקים. אין תנועה. רצועת ביטחון שהוקמה בשטח ישראל ושטח הפרדה מעבר לגבול.

השעה 21:00, את הכבלים והאינטרנט בבית כבר ניתקתי כשהבנו שלא נחזור בקרוב. אני יושב בבית, ביקשו ממני להמעיט בהדלקת אורות. אני מחליט לקפוץ שוב לחבר. יושבים אצלו, בכל זאת גר בעורף. שוב ניסיונות שכנוע לוותר על שינה בבית. אל־חיאם הוא הכפר החם בתקופה האחרונה. הם יורים מהבתים ומשטחים פתוחים, מחפשים תנועה ברחבי המושבה. צה"ל לא חושף את כוחותיו. אנחנו היעד שלו. בשבוע שעבר נורה טיל נ"ט לבית לא רחוק ממני. בעל הבית עזב אותו שעה קלה לפני הירי. רכבי האו"ם הם היחידים שנעים בגזרה. שני כלי רכב ממוגנים לפעמים מלווים ברכב של צבא לבנון. גם עליהם צריך לפקוח עין.

השעה 23:00, אני חוזר הביתה. ירי כוחותינו נפסק. רק רעש הצרצרים. דורבן בודד חוצה את הכביש. בחודשים האחרונים הטבע השתלט מחדש. הם מרגישים בבית, בצד השני של הגבול גורלם יהיה צייד. כאן הם מרגישים בטוחים. אני נכנס לממ"ד והולך לישון.

השעה כבר שש בבוקר, ציוץ הציפורים חזק. צינת הבוקר של מטולה. התגעגעתי לזה. אני יוצא החוצה לשתות את הקפה של הבוקר, רואה את בתי הכפר קליעה בלבנון פרוסים מולי, מחליט שפינת הקפה הקבועה בטוחה פחות ועובר לצד מוסתר יותר בחצר. השקט נשמר. השעה 08:00, האזעקות בשלומי. זה רחוק מרחק חיפה מתל אביב. השקט במטולה נשמר. הזמן חולף, בוקר שמשי במטולה.

השעה 10:00, הטלפון מצלצל. נא להיכנס למרחבים מוגנים. אנחנו מקבלים בכל פעם הודעה מוקלטת שמשוגרת למי שנוכח במטולה. הפעם החשש הוא מרחפן שזוהה במרחב המושבה. חולפות 40 דקות עד שהטלפון מתקשר ומבקש להישאר בקרבת מרחבים מוגנים. זה מחזיק בדיוק חמש דקות, ושוב אותה השיחה: לחזור למרחבים המוגנים בשל חשש מרחפן נוסף במרחב המושבה.

השעה 11:30, קול פיצוץ אדיר נשמע. מרגמות שנמצאות בקרבת המושבה ירו לעבר מטרה בלבנון. בקבוצות הטלגרם כבר תופץ השמועה שטיל נ"ט נורה על המוצב. ועוד אזעקות, הפעם בכלל באזור הקריות. הגעתי ליום שקט במרחב.

דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה, שמע שישנתי בבית. הוא רוצה להחזיר את התושבים לבתיהם, שצה"ל ימצא את הפתרון איך שומרים עליהם. "מבחינתי אפשר להודיע מראש שאנחנו מחזירים תושבים. בכל פעם כמה עשרות, את מוסדות החינוך כבר לא נפתח השנה. שצה"ל יפעל לשמור על הביטחון שלנו".

נושא הביטחון הוא החשוב, אני יושב עם חברי כיתת הכוננות. השאלות שעולות הן מהי הדרך שבה נוכל לחזור הביתה? האם חיזבאללה יורחק בכוח או בהסכם? מי יאכוף את ההסכם? אנחנו חוששים. כפי שלא אכפו את החלטה 1701, יהיה קשה להחזיר לנו את הביטחון. לפני שנתיים וחצי נפגש מפקד פיקוד הצפון דאז, האלוף אמיר ברעם, עם תושבי המושבה וסיפר להם על גדר חכמה בגובה שמונה מטרים שתוקם סביב מטולה - מכשול חכם עם מצלמות. התושבים זעמו, עכשיו אנחנו מבינים שגם בצדק.

חומה לא תעצור את מחבלי חיזבאללה. היא רק תמנע מאיתנו, תושבי הצפון, ביטחון. ההגנה על מטולה מסובכת לצה"ל, אנחנו מבינים שהם יתקשו להגן עלינו ובעיקר שאנחנו נתקשה להחזיר את המשפחות לגור כאן. אני עוזב את המושבה בתחושה של סיבוב פרידה, זאת כנראה הפעם האחרונה שבה אשן בבית. אבל לא ממש הרגשתי שחזרתי הביתה. אי אפשר להרגיש ככה כשנכנסים למבנה נטוש, שפעם שימש הבית שלי.