מתנדבי זק"א: "עכשיו אנחנו אלה שזקוקים לתמיכה"

באחד הערבים, לפני כשבועיים, נקרא מתנדב זק"א תל אביב יעקב שילר לסייע בטיפול בגופת אדם שנפטר בביתו. מדובר באירוע שגרתי שבו ריח חריף מקדים מראה קשה. לרוב יעקב מצליח לנטרל הכל ולהתרכז, אבל באותו היום, כשהחל לעלות במדרגות הבניין, חזרו אליו ברגע הריחות ותמונות הזוועה מטבח 7 באוקטובר, והוא עצר.

"כל המראות המזעזעים חזרו אלי בשנייה", הוא נזכר. "נעצרתי לרגע במדרגות, אבל המחשבות לא עצרו. זה ריח של רוע. של זוועה. ריח שאתה יודע שלא יעזוב אותך לעולם".  

הוא בן 65, אדם בעל שיעור קומה. "סבא קדישא", קוראים לו החבר'ה בכבוד. מכהן בהתנדבות כמפקד בסיס זק"א (זיהוי קורבנות אסון) בבני ברק. היה שם משנותיו הראשונות של הארגון, שהחל לפעול לפני כ־30 שנה. טיפל בנרצחי הפיגועים הגדולים בשנות ה־90, ומאז בכל האירועים הקשים שידעה המדינה. אבל דבר שעבר בחייו לא הכין אותו להתמודדות עם שברי 7 באוקטובר. "לראות גופה שרופה ולדעת שזה נעשה בכוונה - זה שובר. ילדים קטנים בני 3, 4, 6 שנרצחו ונשארו גופות מפויחות. מעל 1,000 מתים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים".

הוא היה שם שבועות ארוכים, בין מחנה "שורה" ברמלה, שאליו פונו גופות הנרצחים, לבין יישובי הדרום. ביחד עם מתנדבי הארגון שהפכו אבן־אבן, הרימו חלקיקי שרידים בין השבילים המדממים, לעיתים כדי להוכיח בכלל שמדובר בנרצחים. מתנדבים שעכשיו מבקשים לממש את זכותם לקבל עזרה.

"אני לא מהדור שמדבר", קולו של יעקב עמוק, "כי כשאתה מדבר אתה מעלה את הכאב גם בפני עצמך, וזה צורב. אבל אני יודע שהאירוע הזה הותיר בי טראומה שתישאר כנראה לכל החיים. ולא רק אצלי, אצל כולם".

בימים שבהם עבד ללא הפסקה במחנה "שורה" לא פרק יעקב את הכאב עם בני משפחתו. היה בוכה ברכב, בדרך הביתה, ואז נכנס כאילו החיים ממשיכים כרגיל. משתף רק במעט את אשתו, שעובדת כאחות במרכז שניידר לרפואת ילדים. "אנחנו תמיד אומרים שכל מי שמתנדבים בזק"א הם קצת שרוטים במוח. הרי מי יכול כל היום לטפל במתים. אבל תמיד חשבנו שאנחנו די חזקים. חשבתי שאין ריח שאני לא יכול לעמוד בו. עד שמחת תורה".

"שוטף את הבית בלילה"

זק"א תל אביב הוא ארגון נפרד מזק"א ירושלים. הוא מושתת על תרומות כספיות ועל מתנדבים שמגיעים לעבודת הקודש באיתור ואיסוף גופות של נפטרים כדי להביאן לקבורה הלכתית. יחיאל גולדמן הוא קצין המבצעים של זק"א תל אביב, במקביל לעבודתו כמנהל ישיבה בבני ברק. בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, שאותם נאלץ לעזוב לזמן לא מבוטל כדי להתנדב.

יחיאל זוכר היטב איך הגיע המום למחנה "שורה" בתחילת אוקטובר, ורק אחרי ארבעה ימים רצופים של טיפול בנרצחים יצא להפוגה בבית, להתקלח. "אשתי לא העזה לשאול בדיוק מה קורה שם", הוא מדבר מהר. "דיברנו על מה שקורה בבית, על הילדים. היא אמרה לי שהיא יודעת שאני עושה דברים טובים, ונתנה לי את הכוחות להמשיך.

"אבל גם אני, שמורגל במראות מאוד קשים, לא חסין. ולא רק אני. מהשבוע השני של הטיפול בנרצחים התחלנו לראות שלא כל המתנדבים מחזיקים מעמד. אנשים לא אוהבים להגיד שהם צריכים טיפול, אבל אתה רואה שהם זקוקים לעזרה. זה לא קל לטפל בנפטרים, תמיד קשה לנו, אבל אחרי הטבח זה עוד יותר קשה. וגם בניין חזק של מתנדבים שמבינים שמה שהם עושים זו שליחות צריך חיזוקים".

המתנדב יוסי אייזנברג הוא רכז החוסן של הארגון, ומכיר היטב את הצורך של המתנדבים בסיוע. בן 28, נשוי ואב לשלושה, טון דיבורו נמרץ ונעים. כשהוא לא מתנדב בזק"א, הוא עובד במשטרה. "כל אחד מאיתנו מתמודד אחרת עם הקושי. יחיאל, למשל, לא ישן. תראי מתי הוא מוציא הודעות - ב־2, 3 ו־4 לפנות בוקר. מתי אתה ישן?" הוא פונה אל יחיאל.

"בין טלפון לטלפון", יחיאל מחייך. "וכן, אולי זו גם אחת הדרכים שלי להתמודד עם הקושי. כי כשאתה בעשייה, ואתה מרגיש שאתה עושה משהו טוב, אתה לא מתעסק במחשבות. ב־3 לפנות בוקר אני שוטף את הבית, ואז עושה סדר במחשבות. זה הזמן שבו אני יודע שהנפש שלי עוברת ריפוי, בשקט עם עצמי".

"לצרף לתוכניות טיפול"

הם אנשי תורה. זן מיוחד שבחר להתמודד עם המוות בעיניים. אבל גם הם מחפשים את הדרך לפרוק את הכאב. יחיאל מקשיב למוזיקה חסידית של זמרים דוגמת ליפא שמרצל ומרדכי בן דוד. ברכב החדש שהזמין ביקש שיתקינו מערכת שמע טובה. לא כדי להקשיב לשירים עם המתים, חלילה, אלא להפיג את הקושי שאחרי פינוי הגופות.

יעקב אוהב לשמוע שירים ברדיו. מציין לטובה שיר ששמע, שמדבר על הצורך לראות את האדם כפי שהוא, למרות הקשיים.

יוסי מצא את השקט בזמן טיפול בדיקור סיני, שקיבל מטעם הארגון. "חשבתי שאני בסדר גמור, ואז עברתי דיקור והרגשתי את כל המתח יורד. אני בשלב שבו אני מנסה להדחיק את מה שראיתי, ובינתיים זה עובד. אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי שלא אחווה תופעות של טראומה משנית בעוד כמה חודשים. הרי איך אתה יכול להיות בסדר אחרי שפתחת שקית גופות והיו שם איברים כרותים? כשאשתי שואלת אותי מה אני עובר ביום־יום, אני עונה לה 'את לא רוצה לדעת'. אולי כי אני לא באמת יכול לדבר על זה עם המשפחה".

עכשיו, כאמור, הם זועקים את זעקת המתנדבים. במשרד הבריאות, אגב, כבר גיבשו תוכנית שלפיה יש להכיר במתנדבי ובעובדי ארגוני הצלה כנפגעי מעגל ראשון, שיוכלו לקבל טיפול לפי "נוהל חרדה". אבל מתנדבי זק"א עדיין לא מקבלים את התקציב הראוי לטיפול.

"אין ספק שהחשיפה היומיומית לזוועות 7 באוקטובר משפיעה על המתנדבים וסביבתם", אומר צבי חסיד, מנכ"ל זק"א תל אביב. גם צבי טיפל במשך כחודש בגופות הנרצחים, והמראות לא עוזבים גם אותו. לאחרונה אף הגיע לדיון בכבמשרד הבריאות שעסק בצורך להכיר במתנדבים כנפגעים.

"אנחנו רואים צורך לצרף את המתנדבים שלנו לכל תוכנית טיפול שקיימת עבור נפגעים כמונו, ולכל המענקים השונים שגופי החירום וההצלה האחרים קיבלו, כמו מד"א או המשטרה. מדובר במתנדבים שעזבו את עבודתם למשך שבועות ארוכים, סיכנו את עצמם וחשפו את נפשם למראות הנוראים מכל, בלי כל פיצוי. עכשיו אנחנו מבקשים שהם יקבלו את המגיע להם".

"עד היום אני בוכה"

יחיאל נע בכיסאו באי־שקט. "ההתמודדות עם המוות קשה לכולנו, אבל כאן היתה מסה של אירועים מזעזעים", הוא מדגיש את המילה האחרונה. "כשאני מוציא אנשים לאירוע, אני רוצה להחזיר אותם הביתה שלמים בגוף ובנפש. ולא כולם שלמים. לכל אחד מאיתנו יש נקודת שבר שמעלה לו את הזיכרונות הקשים. מראה ריקבון, תינוק שנפטר, ריח של שריפה.

"אחרי שהייתי כמה ימים ב'שורה' מצאתי את עצמי בוכה לא מעט. עד היום אני בוכה. ואני באמת מצפה שבאירוע הזה ייתנו לנו תמיכה גדולה יותר".

יוסי מחדד: "מתנדבי זק"א תל אביב קיבלו שיחות ממשרד הבריאות, אבל הם עדיין פונים אלי כדי לקבל עוד עזרה. הארגון עושה כל שביכולתו, ומימן מכיסו לא מעט אירועי הפוגה למתנדבים. אבל אני יודע שהמעטפת צריכה להיות יותר חזקה. אני לא יכול להגיע למצב שמתנדב מתמוטט נפשית".

יעקב מגלה שלא מעט מתנדבים פונים אליו ושופכים את ליבם. הוא נותן להם אוזן קשבת וכתף להישען עליה, ואת הטיפ הכי חשוב מבחינתו - להמשיך ולא לעצור.

"ברגע שמתנדב יעצור, המצב שלו יהיה יותר גרוע. כשאתה יודע שאתה עושה טוב, אתה רגוע. אנשים לא אוהבים להגיד שהם זקוקים לעזרה. אז אני אומר להם שכן, יש בהם כוחות, אבל הם צריכים עוד קצת כוחות כדי להמשיך".