הדרוזים בצפון רמת הגולן: "נפל לנו האסימון, רק אלוהים וישראל ישמרו עלינו"

בביתו שבבוקעאתא שברמת הגולן ענאן עמאשה רתח כשצפה בחדשות והבין שחמאס ממשיך להתל בנו עם עסקת השבויים. "זה מרתיח אותי שהם מכתיבים את כל העסק. חלאות האדם, הטרוריסטים שרצחו את ילדינו", אמר כשהסיר לרגע את עיניו מהמסך.

"לפני כמה ימים כתבתי בפייסבוק 'שיחזירו את כולם'. זה קורע את הלב, בכל בוקר אני משתדל לאסוף את עצמי מחדש ומקווה שיחזרו, אבל לא לפני שנשמיד את האיום הנאצי של חמאס וחיזבאללה. כל אזרח ישראלי חייב לחיות בשקט. יחד נקום וננצח ונראה לעולם שאנחנו מעצמה אחת גדולה".

דור ישראלי צעיר למרגלות הר חרמון

מן הסתם כבר שמעתם התבטאויות דומות בשבועות האחרונים, גם מהדרוזים אנשי העדה של עמאשה. אבל לעומת לוחמים שמתגוררים ביישובי הגליל והכרמל, הוא מגיע מיישובי צפון רמת הגולן, שבמשך שנים סירבו להזדהות עם המדינה והמשיכו לחלום על המולדת הסורית, שאותה עזבו אחרי מלחמת ששת הימים. עמאשה מסמל מגמה הולכת ומתחזקת באזור שלמרגלות החרמון - ומייצג דור צעיר שמרגיש אזרח ישראלי.

"בשנים האחרונות יש פה שינוי משמעותי", מודה עמאשה, מורה לעברית בתיכון בבוקעאתא. "היום בערך 50 אחוז מתושבי רמת הגולן הם בעלי תעודת זהות כחולה, דרכון ישראלי ואזרחות ישראלית. אם תעבור בית־בית, כולם יגידו 'אנחנו אוהבים את ישראל ונאמנים למדינה', אבל לחלק קשה עדיין לדבר על זה בפומבי. שואלים 'אתה לא חושש מהקיצוניים שיראו שאתה פטריוט ישראלי?' - ואני עונה שלא. וזה רק ימשיך להשתנות בדור הצעיר שרוצה להיות חלק מהמדינה. אני מקווה שכשהילד שלי יגדל, תהיה לו אפשרות לייצג את המדינה היכן שהוא רוצה".

העדה שלכם איבדה הרבה לוחמים בקרב.
"מדברים על חוק יסוד: העדה הדרוזית, שיעניק לעדה מעמד מיוחד. כולם יודעים שיש לנו מעמד מיוחד, פטריוטים שמגינים על המולדת בדם שלהם ובדם בניהם, הראשונים בחזית. ראיתי את סיפורו של סלמאן חבקה ז"ל ונחנקתי מבכי. זה הדרוזי הישראלי של היום".

את השינוי בבוקעאתא, ששוכנת בין הר חרמונית להר ורדה, רואים כבר בראש המועצה המקומית עבאס אבו עואד. ביישובים הדרוזיים שבגולן במשך שנים נמנעו מלהשתתף בבחירות למועצות המקומיות כדי לא להשתתף בממסד הישראלי. בבחירות שנערכו לפני חמש שנים רצו כמה מועמדים. בגלל לחצים חברתיים ודתיים הרוב פרשו, חוץ מאבו עואד שהוכרז כראש המועצה. לפני ארבע שנים, כשיישובי עוטף עזה הופגזו, הוא שלח מכתבים לנשיא המדינה ולראש הממשלה והציע לארח ביישוב שלו 40 משפחות.

"אני לא מתעלם מהעובדה שחצי מהמשפחה שלי מתגוררת בסוריה, אבל אנחנו חיים כאן וחייבים לבנות את העתיד שלנו אך ורק פה", אומר אבו עואד, "בסוריה מענים את העדה שלנו, ולאנשים כאן נפל האסימון שרק אלוהים ומדינת ישראל ישמרו עלינו".

מארחים באהבה את החיילים

לבוקעאתא זרמו לא מעט כוחות מאז תחילת המלחמה כדי לאבטח את האזור שקרוב גם לגבול הסורי וגם לגבול הלבנוני. ראש המועצה סיפר שאנשים יצאו מגדרם כדי לארח את החיילים. "דאגו להם לאוכל, כיבסו את בגדיהם, הביאו מזרנים", הוא אומר. "מישהו בא עם 500 ק"ג תפוחים ושם להם מכל ליד המגורים. אחר בא והכין להם כנאפה על המקום. יש פה צימרים ומלונית שנתנו לחיילים לשהות אצלם חינם. הם מצאו אצלנו אוזן קשבת".

מסימני התקופה: כיתת כוננות דרוזית

עוד תופעה חדשה ביישובים הדרוזיים היא כיתת כוננות - כיתה שמתנהלת כיחידה צבאית עם מספר אישי ומדים. "זו כיתת כוננות שבנויה מ־15 חיילים בני היישוב, שעשו הכשרה עם נשקים ארוכים ושומרים עלינו 24/7. זה תקדים שאומר שהתפיסה השתנתה", מסביר ראש המועצה. "החרם הדתי־חברתי שהיה כמעט מתאדה. יש בודדים שעדיין משמיעים את דעתם. אנחנו מכבדים אותם, אבל הם לא יכולים עוד להשפיע על השאר".

עמאשה אומר שיש כיום דרוזים רבים שחושבים כמוהו, אך חוששים לגלות דעתם. במג'דל שאמס פגשנו את ראנם כחלוני, בן 67. "המלחמה הזו לא טובה לשני העמים, לא לישראלים ולא לפלשתינים", אמר בדיפלומטיות. "היא מחזירה אותנו 40 שנה לאחור. כבר חודש וחצי אנחנו לא עובדים. המלחמה הורגת את האנשים ואת הכלכלה, היא לא עושה חשבון".

עאמר אבו סאלח, יבואן בגדים וצלם חובב ממג'דל שמס, מייצג את הקונפליקט של הדרוזים בגולן. הוא סיפר שיום לפני יצא לצלם ציפורים, שהוא כל כך אוהב. כדי להתקרב אליהן לבש את בגדי ההסוואה שנמצאים אצלו ברכב, אבל הצבא הזהיר אותו שבפעם הבאה שיגיע כך לשטח הוא עלול לשלם בחייו.

"אני ואשתי כל הזמן מתווכחים", מספר אבו סאלח. "היא ישראלית לכל דבר, ואילו אני עדיין בקונפליקט אם להיות ישראלי או לא. אין אופציה שלישית. אני לא סורי ולא פלשתיני, אין לי לאום. אני נגד כל אדם שהורג אחר ולא משנה מי הוא. בגדול - אני עם מי שמגן עלי. אז אם אתה משווה בין הישראלי לפלשתיני, הישראלי כל הזמן נותן לעולם טכנולוגיה וידע. ומה הפלשתינים נתנו? מוות. אנחנו מקדשים את החיים, והם את המוות".

"אנשים מוציאים רישיונות לנשק"

רמת הגולן היא מקום שהתייר הישראלי אוהב, בוודאי בחודשי החורף כשהחרמון לובש לבן ומתחילה עונת הסקי, אבל המקומיים יודעים שהשנה תהיה קשה. "אני בן 50 ולא זוכר תקופה כזו, אפילו בקורונה היה יותר קל", מספר חאלד שאהר, בעל מסעדת "אל־סולטאן" במַסְעָדֶה. "אין תנועה, אבל אני משאיר פתוח לכל מקרה שיהיה. קשה לנו, אבל לא נמות מרעב".

אפשר לראות ברחובות של צפון הרמה יותר ויותר דגלי ישראל, לצד דגלי העדה הדרוזית. אלה מבטאים הרגשה של שותפות גורל, ולא של אורחים זמניים שבקרוב יעזבו. "אני מרגיש בעיני תלמידיי סוג של פחד", מודה עמאשה מבוקעאתא. "זו הפעם הראשונה שהם חוששים שחס וחלילה תהיה אצלנו חדירת מחבלים. אנשים ביישוב התחילו להוציא רישיונות לנשק כדי להגן על עצמם. אז אני מדבר ללב התלמידים ומסביר שאנחנו חוזרים לשגרה, חזקים מתמיד ושום דבר לא ישבור אותנו. מהאסון הזה נקום ונמשיך, כי זו דרכנו".