"מי יקנה או ישכור את הבית שלי?": המצוקה של תושבי הצפון

הפסקת האש שכפה חיזבאללה על מדינת ישראל בגבול הצפון הפילה את האסימון לתושבי האזור. מה שהיה הוא שיהיה. לפני 41 ימים פינתה ישראל באופן רשמי את תושבי מטולה, רובם עזבו את היישוב כבר בתחילת הלחימה בדרום לפני 51 ימים.

הדרך למטולה לא סימפטית. לפני ארבעה שבועות ביקרתי כאן בפעם האחרונה. זה היה בלילה בלי אורות, ולזמן קצוב. בשבוע האחרון סורבו כל בקשותיי להיכנס ליישוב. הירי לא פסק.

זאת הפעם הראשונה שאני מגיע באור יום. בכיכר התפוחים עמודי הטלפון והספסלים שבורים. תחושה של מושבה ששינתה פניה. הדרך הביתה מלאה בסימני המלחמה שנחרצו בשרשראות הטנקים. אני נוסע ביניהם, מתקרב אל גדר הגבול ותחושת מחנק עולה בגרוני. על הכביש הלבנוני ממול ניתן להבחין בכלי רכב נוסעים.

תחושת חוסר אונים

אני נכנס הביתה, בית נטוש. אחרי כמה דקות בבית נשמעים צרורות ירי חזקים. זה יקרה עוד כמה פעמים כשמדי כמה דקות שורקים הכדורים. הקליעים שמפלחים את האוויר נשמעים היטב. תחושת חוסר אונים. 

ממשלת ישראל כפתה על עצמה הפסקת אש עם חיזבאללה. אנשיו מרשים לעצמם להתקרב לגדר באין מפריע. כדי לירות בהם נדרש אישור של מפקד אוגדה, קצין בדרגת תא"ל. חזרנו לימים שלפני 7 באוקטובר. שוב הם מתקרבים, שוב אנחנו לא יורים על מנת לפגוע. ממשלת ישראל מפחדת להחזיר את הביטחון לתושבי הגדר. אצלנו תחושת הפחד התחלפה בהבנה שדבר לא יקרה כאן. נטשו אותנו. אם נישאר, גורלנו יהיה כגורל אחינו בדרום.

"זה רק ירי הרחקה, להרחיק את מי שמתקרב לגדר", אומר לי ראש המועצה דוד אזולאי, "אלו מחבלי חיזבאללה ללא נשק". אנחנו יושבים בחמ"ל של מטולה, אזולאי ישן כאן מאז החלה המלחמה. "האנטנות של חברות הסלולר נורו בידי חיזבאללה והם מסרבים לתקן או להציב אנטנות חדשות", הוא מסביר את היעדר הקליטה. רק חברת פרטנר שהציבה אנטנה בתוך היישוב פעילה.

בהתחלה האמין אזולאי שצה"ל יפעל להרחיק את חיזבאללה מהגדר, היום הוא כבר נשמע סקפטי. "במשך שנתיים אלופי הפיקוד מרחו אותנו. רצו חומה, מצלמות. הבטיחו שקט. גם עכשיו אני כבר לא בטוח שהמדינה תפעל. אנחנו עוזרים לצה"ל. הקמנו חמ"ל משותף, אנחנו מפילים להם מטרות".

אני יושב עם חברי כיתת הכוננות. "אני לא רואה אותנו חוזרים למטולה. אבל מה אני אעשה עם הבית שלי? מי יקנה או ישכור אותו ממני?" תוהה רותם. המצב שלו זהה לזה של כולם - משפחות צעירות שהשקיעו את כל כספן בקניית בתים ביישוב הפסטורלי, כעת אובדות עצות לגבי עתידן.

"יותר קל לעזוב"

המשפחות של שניים מחברי כיתת הכוננות כבר שכרו בתים באזור. "הם לא יחזרו, הם מחכים שהחוזה במטולה יסתיים, יותר קל לעזוב", אומר אחד החברים.

התושבים כבר מכירים בכך שישראל רק מחפשת רגיעה ובורחת מבשורת המלחמה בצפון. שמחבלי חיזבאללה נצפים כל העת קרוב לגדר וצה"ל נמנע מלפגוע בהם. "אנחנו מתוסכלים", אומר חייל מילואים, "הביאו אותנו לפה ואנחנו לא עושים כלום. כמה זמן עוד יחזיקו אותנו עם ידיים קשורות?"

אני חוזר הביתה, תחושת מחנק אוחזת בי. בחוץ ניצבים שקי החול שהציבו החיילים כדי להגן על עצמם. זה היה בימים הראשונים, אך כבר שבועות הם לא בחצר שלי. איך נחזיר לכאן את קולות הילדים לצד צלילי הירי שהתרגלנו אליהם בעבר? אני נושם עוד נשימה עמוקה מהבית, מרוקן את המקפיא והמקרר ומנתק מהחשמל. בודק שאין נזקים. אלוהים יודע מתי אחזור לכאן שוב, אם בכלל.