שיא הרגש: מפוני בארי צופים בשחרור החטופים ומריעים בכל פעם שהם מזהים חטוף ששוחרר

התרגשות גדולה נרשמה אמש (מוצ"ש), בקרב הצעירים והמבוגרים יותר במלון דיוויד בים המלח שם שוהים מפוני בארי. הם צפו בדריכות בשידור החי והריעו ומחאו כפיים בכל פעם שזיהו את אחד החטופים.

את המתח במלון דיויד בים המלח, שם שוהים חלק גדול מתושבי קיבוץ בארי, היה ניתן לחתוך אמש בסכין. התושבים חיכו בדריכות לצאתה לפועל של הפעימה השנייה בעסקת שחרור החטופים, ורבים התכנסו באולם בו על מסך ענק ניתן היה לצפות בשידורים החיים.

מתוך 13 המשוחררים, שבעה הם מקיבוץ בארי: נעם אור (17), ואחותו עלמה אור (13), שירי (53), ונגה (18), וייס, אמילי הנד (9), הילה רותם שושני (13), שושן הרן (67). 

"מתרגשת לראות אותה - התגעגעתי אליה מאוד"

אחד מההורים השוהה במלון אמר ל"ישראל היום": "אני שמח ומתרגש לראות את נועם, לא יודע איך לתאר את הרגשות זו סיטואציה מוזרה. הוא עדיין חתיך. ראיתי אותו הולך על הרגליים, הלך לבד ונראה טוב, נראה כמו נועם שאנחנו מכירים. גם עלמה נראית בסדר ואנחנו שמחים על זה. אני מחכה עכשיו לעמית שני מהכיתה שלנו שיחזור גם הוא".

החברים שצופים בשידור החברים שלהם אומרים לנו, "הם נראים בסדר". חברה של נגה בת ה-18 אמרה: "אני מתרגשת מאוד לראות אותה סוף סוף. התגעגעתי אליה מאוד. כשאראה אותה אומר לה איזה כיף שחזרת". 

יו"ר היישוב בארי עמית שלוי, אמר על הפרת ההסכם מצד חמאס במסגרתה, הילה רותם שושני חזרה בלי אמה רעיה, ומיה רגב חזרה בלי אחיה איתי: "לא ברור לנו למה הפרידו ביניהן. הכאוס שם היה גדול אבל יש לנו אינדיקציות שהיא בסדר. אחד החטופים אמר שראה אותה והיא בסדר. יש הפרה אבל לרגע לא חשבנו שלא תהיה. ישראל צריכה לדאוג שהיא תחזור מחר בפעימה הבאה, לעמוד על זה שהסכמים חייבים לכבד גם עם זה מול האויב".

רבים אחרים מתושבי הקיבוץ המפונים נסעו בשבת לכיכר החטופים בתל אביב, להשתתף בעצרת. ככל שחלפו השעות והתברר כי מימוש העסקה מתעכב, התרוקן האולם מאנשים. המתח והחרדה היו גדולים מידי והתושבים התקבצו בחבורות ברחבי המלון, או הלכו לחדרים. 

ילדים רבים התרוצצו בלובי של המלון, כלל אינם מודעים לדרמה שמתרחשת ולמתח של הוריהם. פגשנו את התושבים, שוחחנו עם חלקם. כל אחד מהם איבד מישהו בשבת של השביעי באוקטובר. אם זה בן משפחה, או חבר של ההורים, שכן, או בן כיתתו של אחד מילדיהם. לכל אחד יש נגיעה לאירוע, או כמו שאמר לנו יו"ר הישוב, עמית שלוי, "לכל מקום שתזרוק אבן, תפגע". עמית בעצמו איבד את אחותו האהובה ואת בעלה. "בשעה עשר וחצי בבוקר הם כבר לא היו בין החיים", הוא אומר לנו.

על השמות של האנשים המיועדים לשחרור בפעימה השנייה, לא מדברים. לא רוצים לטעת תקוות שווא. "עד שאני לא רואה אותם בפועל בתוך האמבולנסים של הצבא, אני לא חוגג. אנחנו הרי יודעים עם מי יש לנו עסק. הם חמאסנאצים", אומר לנו עמית כמה שעות לפני שהתברר שהחמאס מעכב את העברת החטופים. אמר ולא ידע, או שכן ידע, כמה הוא צודק.

על התחושות בקרב משפחות החטופים שלא קיבלו את הבשורה המייחלת על שחרורם הקרב של יקיריהם, הוא אומר לנו: "יש משפחות שלא קיבלו את הבשורה המשמחת, אבל התחושות של כולם הם תחושות של שמחה וציפייה גדולה. לא עצב. שמחה כי חוזרים אלינו חלק מהתושבים וציפייה שכולם יחזרו אלינו בחזרה. אנחנו לא מוותרים על כל החטופים שיש וכולנו תקווה שיגמר כמה שיותר מהר".

"חיכינו לזה כל כך, רק שלא יבטלו"

בקיבוץ בארי נרצחו למעלה מתשעים תושבים ונחטפו 26. אחת התושבות אומרות לנו כשמתברר כי יש עיכוב: "חיכינו לזה כל כך, רק שלא יבטלו את זה".

במלון אנחנו תופסים את נאור פקציארז, אשר מסתובב עם כלבתו, מקופלת. את מקופלת חילצו חמישה ימים אחרי השבת השחורה. כשהחלו האזעקות, היא זחלה מתחת לבית, הסתתרה שם במשך חמישה ימים ולא הסכימה לצאת, עד ששני חברים של נאור הצליחו לפתות אותה לצאת והביאו אותה למלון לאיחוד מרגש עם משפחתה.

נאור שוהה במלון עם אשתו וארבעת ילדיהם. בשבת ההיא הם התחבאו בממ"ד עד שתים בלילה. אז חולצו. ילדו הבכור הוא משכבת 'אפרסק' של בארי. בשכבה זו נרצחו שלושה ונחטפו שניים, ביניהם גם נועם אור שנחטף עם אחותו עלמה ואביו דרור. האם נרצחה. בתו השלישית של נאור היא חברתה הטובה של אמילי הנד. גם היא נחטפה אך בהתחלה חשב הצבא כי היא נרצחה. "כל יום היא מחכה לה שתחזור", אומר לנו נאור.

בין החטופים, גם כמה מחבריו. "ייקח כמה שייקח, נחכה להם עד שהם יחזרו. גם אם זה ייקח חודשיים", הוא אומר לנו.

רבים מאלה שפגשנו אומרים שהם רוצים כבר לחזור לבארי, אבל לא יעשו זאת עד שתושלם המשימה והיא החזרת החטופים ומיטוט החמאס. "בארי היא קהילה חזקה והיא תהיה עוד יותר חזקה", אומרת לנו מירי, תושבת הישוב ואילו עמית, יו"ר הישוב אומר: "זו קהילה חזקה והיא תתאושש".