דני זרניקצי הוא סטודנט לעיצוב פסקול שהתגורר בקיבוץ גבים עד לשבת השחורה. הוא מספר לפרויקט "עדות 710” על המקום שבו התאהב, שתי היממות המסויטות שעבר והשותפים שבשלב מסוים פשוט התייחסו למצב כמובן מאליו.
“זה צלקת… אני באיזה ציניות כזו קורא לה, למה שקורה פה, ‘צלקות ברזל’ – כי אני באמת מאמין שזה מה שזה, שצלקות ברזל יישארו איתנו, ואנחנו נצטרך לטפל בהן.
"גרתי בקיבוץ, גן עדן שלא יתואר, אתה יוצא וזה רק מדשאות אינסופיות. אני מרגיש שכל החיים חיפשתי איזה מקום כזה, ומצאתי אותו דווקא שם.
"זה היה סופ"ש ככל הסופ"שים. לא הייתי אמור לעבוד, אז הייתי בבית. שבת בבוקר הייתה אזעקה. מה שאני זוכר, היה... צרורות של יריות, אני זוכר שחשבתי שזה נורא חריג. קיבלתי הודעה, פעם ראשונה שראיתי את זה היה מקבוצת חברים, שכתוב בה: ‘חבר'ה, תישארו בבתים יש חשש לחדירת מחבלים’. אני, ככה לא קולט בכלל מה זה אומר. אני אומר לעצמי: ‘מה... טוב, אין מצב, בסדר, אוקיי, אולי יש חשש’. מסתגר בממ"ד – אני חמוש, כי אני עובד באבטחה – והסתגרתי בממ"ד, סגרתי את הדלת, גיליתי שיש נעילה נוספת, מעל הנעילה שאני מכיר, כי לעולם לא התמודדתי עם מצב שאני צריך לחסום את הממ"ד כדי שאף אחד לא יכנס.
"יריות באזור ארטישוק, שזה איזה שכונה קטנה כזאת, שזה עתה נבנתה בקיבוץ, בהרחבה, ואני אומר: ‘וואו, מה זה אומר? מה זה אומר עכשיו יריות בתוך הקיבוץ?’ העולם חרב עליי באותו רגע, ואני פשוט לא מבין מה הסיטואציה? מי נגד מי? האם אני יכול לצאת? האם אני לא יכול לצאת? לא מדווחים לנו שום דבר. כאוס. תוהו ובוהו, אני לא יודע מה לעשות, ואני בפאניקה, ואני רק ממשיך לגלול חדשות, ואני רק ממשיך לשלוח לחברים: ‘איך אתם? איך אתם? איך אתם?’
“שעות רבות אל תוך זה, אני והשותפים שלי אוכלים סרטים, לא מבינים מה קורה? מאיפה? אחד השותפים מתחיל לנרמל את הסיטואציה לחלוטין, מנגן בחצוצרה שלו בחדר, ואני יוצא לשירותים לרגע, ואני פשוט נחרד מזה שהוא מנגן, ואני רק חושב: ‘לא, וואו, אם שומעים אותנו – הלך עלינו’.
"נתקענו שם קרוב ליממה וחצי. גודל האסון מתחיל ליפול ולחלחל, ופתאום אתה מתחיל להבין שאנשים קרובים אליך מתים, שאנשים קרובים אליך נעדרים, ושחברים שלך עדיין יושבים בממ"דים ושאין אף אות מהרשויות. אף אחד לא מדבר איתך, אף אחד לא אומר לך מה קורה. פשוט יושב בשקט ומחכה.
"יום למחרת אנחנו קמים. אנחנו מתחילים לנסות להבין, אני והשותפים, מה עושים – אם נשארים או לא נשארים. עדיין יש מחבלים באזור, עדיין יש טילים, הכול כרגיל, לא הרבה השתנה. ואכן, כשיצאתי ראיתי אינסוף חיילי קומנדו מסתובבים בקיבוץ. אנחנו מנסים להבין מה קורה, ומנסים להחליט מתי יוצאים – כי אף אחד לא אומר לך: ‘עכשיו זה זמן טוב לצאת’, או: ‘הנה פינוי והנה חמושים ילוו אותך’.
"אנחנו מחליטים קצת לקחת את הדברים בידיים שלנו, ולנסות לפנות את עצמנו. אני היחיד שחמוש. מתייעצים קצת עם אנשים מהקיבוץ ומחליטים שכנראה שזה הזמן לצאת. יוצאים, ואנחנו בדרך, עוד בשדרות, רואים בעיקר משטרות ורמזורים לא עובדים. כל התושבים מפנים את עצמם, אנחנו רואים רכבים יוצאים. מאוד חשדניים, כל אחד מציץ לחלון של השני, כל אחד מסתכל על מי נמצא ברכב ההוא וההוא וההוא. תחושה נוראית להיות בה.
"אחרי 20 דקות בערך, אנחנו יוצאים מהשטח היותר מסוכן, ומתחילים להתפצל, ושם בעצם נגמרת את הסאגה הזו. ואני מאוד שמח שיצאתי מזה, איך שיצאתי מזה, ואני... יש לי פרצי בכי אקראיים ואני מרגיש... צפים לי עוד ועוד דברים, ואני מרגיש שככל שאני מתרחק משם אני מתקרב לעצמי, ומנסה להחזיר איזשהו צלם אנוש,
אם אפשר לקרוא לו ככה.
"אני מנסה עוד לאכול את האירועים ולקבל את העובדה שכרגע אין לי בית. שמה שבתחילת השיחה, מה שקראנו לו בית, אז אני כבר... זה לא שאני מרגיש שהוא פחות בית, אני מרגיש שפשוט אין לי אותו, ולכן אני אצטרך, לעת עתה לפחות, למצוא אחד זמני. אני מרגיש שכאילו הלב שלי נשאר שם, הרבה ממנו, וייקח לי זמן להביא את החלק הזה לפה, ויכול להיות שהוא גם יישאר שמה.
ראיון: נטע דקל
צילום: נטע דקל
עריכה: מאיה רווה